טיוטה אינה צוואה: גמירות דעת, צוואה בכתב יד "הדדית" וביטול צו ירושה – הערות על ת"ע 55978-09-24

תמצית

ביום 1.11.2026 נתן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט משה בראון) פסק דין בשני הליכים מאוחדים (ת"ע 55978-09-24 ות"ע 56001-09-24) שעניינם עיזבון אב שנפטר בשנת 2019. שניים מבניו ביקשו לבטל צו ירושה שניתן אחריו, ולקיים במקומו מסמך בכתב ידו משנת 2007, שלפיו הנכס המשפחתי בירושלים עובר לשלושת הבנים בלבד, ושש הבנות אינן יורשות דבר.

בית המשפט קיבל את הבקשה לביטול צו הירושה, משום שהמשיב שביקש את הצו ידע על קיום המסמך ולא גילה זאת לרשם לענייני ירושה. עם זאת, הבקשה לקיום הצוואה נדחתה: נקבע כי המסמך הוא טיוטת צוואה בלבד, ולא הוכחה גמירות דעתו של המנוח להפוך אותה לצוואה. משכך יינתן צו ירושה אחר המנוח, והמבקשים חויבו בהוצאות.

הרקע העובדתי והדיוני

1. המנוח (יליד 1927) והמנוחה (ילידת 1932) נישאו בסביבות 1946, ונולדו להם תשעה ילדים: שלושה בנים ושש בנות. בסביבות 1959 רכשו נכס בירושלים ובו שלוש דירות, ושם התגוררו עד יומם האחרון (סעיף 3).
2. ביום 8.3.2007 נערך מסמך בכתב יד המנוח, המנוסח כ"צוואה הדדית בפני עדים". המסמך לא נחתם בפני עדים, המנוחים לא חתמו עליו, והוא כולל הערות ומחיקות רבות (סעיף 4). לפי המסמך, הבנים יורשים 40%, 30% ו-30% מ"השכירות של הדירות וכל מה שעומד על המגרש", ונכלל בו ציווי שלא למכור את הנכס "בשום מחיר שבעולם" (סעיף 49).
3. ביום 11.12.2008 כתב המנוח לבניו מכתב, שבו ביקש כי הבית לא יימכר "עד עולם". בתחתית המכתב כתב את שמו ולצדו חתם בשמו (סעיף 8).
4. המנוח נפטר ביום 9.4.2019, והמנוחה ביום 28.2.2021. המסמך הוחזק בידי המבקשים מאז סמוך לפטירת האב, ולא הוגש לרשם לענייני ירושה (סעיפים 4–5).
5. ביום 30.5.2024 הגיש אחד הבנים (המשיב 2) בקשה לצו ירושה אחר שני ההורים, ביום 7.7.2024 ניתן צו ירושה אחר המנוח, ובעקבותיו הוגשו הבקשה לביטולו והבקשות לצו קיום צוואה (סעיפים 5–6).
6. בדיון ביום 21.1.2025 משכו המבקשים את התנגדותם לצו הירושה אחר המנוחה, וביום 12.3.2025 ניתן צו ירושה אחריה, לפיו יורשיה הם תשעת ילדיה בחלקים שווים (סעיף 7).
7. דיון ההוכחות התקיים ביום 13.10.2026. ניסיון להביא את הצדדים לפשרה לא צלח (סעיף 9).

טענות הצדדים

המבקשים טענו כי צו הירושה ניתן ללא תוקף, שכן המנוח הותיר צוואה בכתב יד, שנכתבה כולה בכתב ידו ונושאת את חתימתו באמצעות כתיבת שמו המלא. לטענתם, המנוחה הייתה שותפה לתוכן הצוואה, והמכתב משנת 2008 מחזק את רצון המנוח. עוד טענו כי המשיב 2 פעל בחוסר תום לב, ידע על הצוואה והצהיר שלא כדין כי הודיע לאחיו על הגשת הבקשה, וכי מדובר בהוראת "יורש אחר יורש" (סעיפים 10–12, 16–18).

המשיבים טענו כי המבקשים אינם עומדים בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה בשל שיהוי וחוסר תום לב, וכי הסתירו את המסמך שנים כדי להמשיך לשלוט בנכסים ולגבות דמי שכירות. לגופו של עניין טענו כי המסמך הוא טיוטה: אינו חתום בידי המנוחים או בידי עדים, השורות לעדים ריקות, יש בו מחיקות, תוספות בכתב יד שונה וטעות במספר תעודת הזהות של המנוחה; כי לא ניתן לערוך צוואה משותפת בכתב יד; כי המכתב משנת 2008 נוסח כבקשה ואינו מזכיר את המסמך; וכי הוראות המסמך אינן ניתנות לביצוע לאחר צו הירושה אחר המנוחה (סעיפים 13–15, 19–24).

הכרעת בית המשפט ונימוקיה

א. ביטול צו הירושה

1. קיומה של צוואה שלא הייתה בפני הרשם עשוי להצדיק ביטול צו ירושה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, בכפוף לבחינת השיהוי, האפשרות להציג אותה קודם לכן ומשקלה לשינוי הצו (סעיף 26).
2. אילו הוצג המסמך לרשם, לא היה ניתן צו ירושה כפי שניתן (סעיף 27).
3. עם זאת, הסברי המבקשים לכך שהחזיקו במסמך כחמש שנים בלי להגישו (סכסוך שכנים, "כולם ידעו", הסתמכות על האחים) נמצאו בלתי משכנעים, וסותרים גרסה קודמת שנמסרה בתצהיר משנת 2022 (סעיפים 28–34). בית המשפט קבע כי ההימנעות מחשיפת הצוואה נעשתה במכוון ובחוסר תום לב (סעיף 35), והפנה לחובה שבסעיף 75 לחוק הירושה למסור צוואה לרשם מיד לאחר שנודע על מות המצווה (סעיפים 38–39).
4. בנסיבות אלה "מן הראוי היה לדחות את הבקשה" (סעיף 41). אולם גם המשיב 2 לא פעל כשורה: בבקשתו לצו ירושה סימן כי "המוריש לא השאיר צוואה", אף שבמכתב בא כוחו מיום 14.4.2024, שבועות ספורים קודם לכן, דרש לקבל את "צוואת המנוחים המקורית" (סעיפים 42–44). משהטעה כך את הרשם, התקבלה הבקשה לביטול הצו, חרף חוסר תום ליבם של המבקשים (סעיפים 45–47).

ב. דחיית הבקשה לקיום הצוואה

5. כצוואה בעדים: המסמך מעיד על עצמו שהוא צוואה בעדים, אך חסרות בו חתימות העדים וגם חתימות המנוחים. המנוח שמר את המסמך ונמנע מלחתום, מלהחתים את אשתו ומלהחתים עדים. משנפל פגם צורני, עובר הנטל אל המבקש לקיים את הצוואה להוכיח את אמיתותה ואת גמירות דעת המצווה, והנטל לא הורם (סעיפים 52–55).
6. כצוואה בכתב יד: השם שבסוף המסמך אינו חתימה. במכתב משנת 2008 כתב המנוח את שמו וחתם לצדו, ואילו במסמך נכתב השם בלי חתימה. מכאן הסיק בית המשפט שהמנוח לא ראה בכתיבת שמו חתימה, ובחר להשאיר את המסמך כטיוטה. משניסח המנוח את המסמך כדורש חתימות שלו, של אשתו ושל עדים ולא השלים אותן, יש לראותו כמי שנמנע מהשלמת הדרוש בעיניו לנתינת תוקף למסמך (סעיפים 56–57).
7. עדויות על רצון סותר: שתי בנות העידו שהמנוחה אמרה כי הרכוש יחולק "שווה בשווה" בין כל הילדים, ושהאב שיתף כי לאם "קשה" עם הצוואה (סעיפים 58–59). בית המשפט העדיף את האפשרות שהמסמך הוא טיוטה על פני המסקנה שההורים "שיקרו לילדים" (סעיף 61).
8. התנהגות המנוח: המנוח נהג לקרוא את המסמך שוב ושוב כשכעס על מי מילדיו. מכך הסיק בית המשפט שהמנוח לא ראה בו צוואה מחייבת, ושהוא "חוכך בדעתו כל העת" (סעיפים 60, 62).
9. המכתב משנת 2008: אילו סבר המנוח שבידו צוואה תקפה, לא היה צורך במכתב החוזר על האמור בה (סעיף 63).
10. הניסוח ההדדי: המסמך אינו יכול להיות צוואת האם, שכן אינו בכתב ידה. קשה לקבל פרשנות שלפיה מסמך המתייחס לשני מנוחים אינו תקף מלכתחילה לגבי אחד מהם. בנוסף, על הנכס חלה לכאורה חזקת השיתוף, כך שמחציתו שייכת למנוחה ומתחלקת לפי צו הירושה שלה (סעיפים 64–65).
11. סעיף 25 לחוק הירושה: גם אם מתקיימים מרכיבי היסוד של צוואה בכתב יד, לא מתקיים התנאי המצטבר השני, שכן לא הוכח שהמסמך משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח (סעיפים 66–69).
12. "יורש אחר יורש": הטענה נדחתה. המנוח נפטר ראשון, עיזבונו עבר למנוחה, והמסמך אינו תקף לגביה (סעיף 72).

ג. התוצאה וההוצאות

13. המסמך הוא טיוטת צוואה בלבד, הבקשה לצו קיום צוואה נדחתה, וייתן צו ירושה אחר המנוח (סעיפים 73–75).
14. המבקשים חויבו בהוצאות ושכר טרחה: 10,000 ₪ לש"ב (הוצאות מופחתות, בשל הגשת הבקשה לצו ירושה באופן פגום ובהתחשב בכך שלא היה מיוצג); 20,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות 3, 6, 7 ו-8 (סה"כ 80,000 ₪); ו-10,000 ₪ למשיבה 5, שלא הייתה מיוצגת. המשיבה 4 לא השתתפה בהליך ואינה זכאית להוצאות (סעיפים 76–80). סך ההוצאות: 100,000 ₪.

ניתוח משפטי והפסיקה שאוזכרה

1. ביטול צו ירושה לפי סעיף 72 – כשלשני הצדדים ידיים לא נקיות

בית המשפט חזר על ההלכה שצו ירושה וצו קיום צוואה הם בבחינת פסק דין חפצא, הפועל כלפי כולי עלמא, ומעמיד הכרעה סופית ומחייבת גם אם מוטעה, וניתן לביטול רק בדרך הקבועה בסעיף 72 או בערעור.

סעיף 72(א) מצוטט במלואו בפסק הדין. בית המשפט מנה שני תנאים מצטברים: קיומה של עובדה או טענה שלא היו בפני הרשם, ושהיה בה כדי לשנות את הצו; והשאלה אם ניתן היה להביאה קודם לכן, בהזדמנות הסבירה הראשונה. בתנאי השני נתון לבית המשפט שיקול דעת לקבל בקשה גם אם לא הוגשה בהזדמנות הראשונה (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; וכן ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון, דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 159–160, כמצוטט בפסק הדין).

הערה: החידוש המעשי בפסק הדין הוא בהפעלת שיקול הדעת. בית המשפט קבע במפורש שהמבקשים פעלו בחוסר תום לב, ושלכאורה הפרו את חובת המסירה שבסעיף 75, ובכל זאת ביטל את הצו. ההכרעה נשענת על כך שהמשיב 2 הצהיר בפני הרשם שאין צוואה, אף שידע על המסמך. הלקח: מי שמבקש צו ירושה ויודע על מסמך הנחזה להיות צוואה, גם כזה שהוא סבור שאינו תקף, חייב לגלות זאת בבקשה. הסתרה כזו עלולה להביא לביטול הצו, להתדיינות נוספת ולהוצאות מופחתות.

2. פגם צורני והעברת הנטל – צוואה בעדים שלא נחתמה

בית המשפט נשען על ע"א 493/83 ערפאת טהא אבו סנינה נ' מרים אזזאת טהא, פ"ד לט(4) 639, 643, שבו נקבע כי צוואה שאין בה פגם צורני חזקה שהיא צוואת אמת, ואילו צוואה שיש בה פגם צורני "אינה בחזקתה עומדת", והטוען לקיומה נושא בנטל להוכיח את אמיתותה ואת גמירות דעת המצווה (כמצוטט בפסק הדין, לרבות ההפניות שבו לע"א 869/75, לע"א 464/77, לד"נ 40/80 ולע"א 851/79). עוד נקבע שם כי אי-החתמת שני עדים וחוסר הצהרה בפניהם פוגמים לכאורה בגמירות הדעת.

בענייננו הפגם אינו פרט חסר בצוואה שהושלמה, אלא היעדר מוחלט של כל החתימות שהמסמך עצמו צופה. בית המשפט ראה בכך ראיה פוזיטיבית לכך שהמנוח לא השלים את המסמך, ולא רק פגם שניתן לרפא.

3. צוואה בכתב יד: מהי "חתימה", ומה משמעות ניסוח הדדי

בית המשפט לא הכריע בשאלה העקרונית אם כתיבת השם המלא יכולה להיחשב חתימה. הוא הכריע על בסיס ראייתי: השוואה למכתב משנת 2008, שבו כתב המנוח את שמו וחתם לצדו, הובילה למסקנה שבמסמך הצוואה השם לא נועד לשמש חתימה. ההשוואה בין מסמכים של אותו כותב היא כלי ראייתי חשוב, שכדאי לזכור בכל מחלוקת על חתימה בצוואה בכתב יד.

לגבי הניסוח ההדדי: המסמך לא יכול היה להיות צוואת האם, כי אינו בכתב ידה, ובית המשפט ראה קושי פרשני במסמך שמתיימר להיות צוואה של שניים ואינו תקף מלכתחילה לגבי אחת מהם. בית המשפט אף הוסיף, כי מאחר שהמנוח ניסח את המסמך כדורש חתימות שלו, של אשתו ושל עדים, יש לראותו כמי שנמנע מהשלמת הדרוש בעיניו לנתינת תוקף, גם אם בצוואה בכתב יד של אדם אחד אין צורך בחתימות אלה (סעיף 57).

הערה: פסק הדין לא הכריע במפורש בטענת המשיבים כי "לא ניתן לערוך צוואה משותפת בכתב יד". ההכרעה מבוססת על נסיבות המקרה. עם זאת, הלקח המעשי ברור: צוואה בכתב יד היא, מעצם טיבה, צוואה של מי שכתב אותה.

4. סעיף 25 לחוק הירושה – מרכיבי יסוד ורצון אמיתי

בית המשפט ציטט את סעיף 25(א) ואת הגדרת "מרכיבי היסוד" בצוואה בכתב יד שבסעיף 25(ב)(1) (הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה), והבהיר כי נדרשים שני תנאים מצטברים: התקיימות מרכיבי היסוד, והיעדר ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. גם בהנחה שהתנאי הראשון מתקיים, התנאי השני לא הוכח.

בית המשפט הפנה למקרה דומה: ת"ע (י-ם) 25797-12-15 ז.ק.ק נ' ג.ס (19.12.2018), שבו נקבע כי בחירת המנוחה שלא לחתום על המסמך במשך שנה וחצי מטילה ספק בכוונתה לערוך צוואה, ולע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נוגה (שווק) 1981 בע"מ (20.3.2007) לעניין משמעות החתימה כראיה להסכמה ולמודעות (כמצוטט בפסק הדין).

הערה: ראוי לשים לב למשקל שניתן להתנהגות המנוח לאחר עריכת המסמך: העיון החוזר בו כשכעס על ילדיו, והמכתב משנת 2008. אלה ראיות נסיבתיות שמבחינת המבקשים נועדו לחזק את רצון המנוח, ובפועל שימשו נגדם. הסעיף ה"מרפא" שבסעיף 25 אינו מרפא היעדר גמירות דעת.

5. חזקת השיתוף והגבלת ציווי על נכס משותף

בית המשפט הוסיף קושי נוסף: הנכס נרכש בתוך תקופת הנישואין, ולכאורה חלה עליו חזקת השיתוף, כך שמחציתו שייכת למנוחה ומתחלקת לפי צו הירושה אחריה. לכן לא ניתן לצוות שלא לממש את הנכס כולו, כאשר המנוח יכול היה לצוות רק על מחציתו (סעיף 65). ההערה ממחישה שגם צוואה תקפה של בן זוג אחד אינה יכולה להכריע בגורל הרכוש של בן הזוג השני.

6. חובת מסירת צוואה לרשם – סעיף 75

בית המשפט ציטט את סעיף 75(א) לחוק הירושה, שלפיו מי שיש בידו צוואה חייב למסור אותה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה, ואת סעיף 75(ב), הקובע כי המפר דינו מאסר שלושה חודשים או קנס. נקבע כי המבקשים, לכאורה, הפרו את ההוראה. אמנם אין בפסק הדין הליך פלילי, אך ההפרה שימשה נימוק מרכזי לממצא בדבר חוסר תום לב.

מסקנות משפטיות והמלצות מעשיות

מסקנות משפטיות

1. מסמך המנוסח כצוואה בעדים, שלא נחתם בידי המצווה ובידי העדים, יבחן לרוב כטיוטה, והנטל להוכיח גמירות דעת עובר אל המבקש לקיימו.
2. כתיבת השם בסוף מסמך בכתב יד אינה בהכרח חתימה. בית המשפט יבחן את דרך החתימה הרגילה של המצווה במסמכים אחרים.
3. מסמך בכתב יד של בן זוג אחד, המנוסח כצוואה הדדית, אינו צוואת בן הזוג השני, וניסוחו ההדדי עלול להחליש את המסקנה שהוא צוואת הכותב עצמו.
4. סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר לרפא פגם צורני, אך לא היעדר גמירות דעת.
5. הסתרת מסמך הנחזה להיות צוואה מפני הרשם, בידי מי שמבקש צו ירושה, עלולה להביא לביטול הצו גם כאשר הצד שכנגד פעל אף הוא בחוסר תום לב.

המלצות מעשיות

1. למצווים: טיוטה בכתב יד, ככל שתהיה מפורטת, אינה תחליף לצוואה. מי שרוצה שרצונו יקוים, צריך להשלים את הצוואה באחת הצורות שהחוק מכיר בהן, ולחתום עליה כנדרש.
2. לבני זוג: בני זוג המבקשים לערוך צוואות מתואמות או הדדיות צריכים לערוך אותן בצורה שמתאימה לשניהם. צוואה בכתב יד של אחד מהם לא תחייב את השני.
3. לשינויים בצוואה: אדם השוקל לשנות את צוואתו, או מתלבט בין ילדיו, יעשה זאת בצוואה חדשה ותקפה. מכתבים לילדים, הוראות בעל פה והערות על גבי מסמך ישן יוצרים מחלוקת, לא ודאות.
4. ליורשים המחזיקים בצוואה: יש למסור אותה לרשם לענייני ירושה מיד לאחר הפטירה. השתהות של שנים פוגעת באמינות, מעוררת חשד ועלולה להוביל לחיוב בהוצאות.
5. למגישי בקשה לצו ירושה: אם ידוע על מסמך שעשוי להיות צוואה, יש לציין זאת בבקשה, גם אם סבורים שאינו תקף. הצהרה שאין צוואה, בניגוד לידיעה, עלולה להביא לביטול הצו.
6. לעורכי דין המייצגים בהתנגדות: כדאי לאסוף מסמכים נוספים בכתב יד המצווה ובחתימתו (מכתבים, המחאות, הסכמים), לשם השוואה, ולבחון עדויות על אמירות המצווה בדבר חלוקת הרכוש.

פרטי התיק ובית המשפט

• מספר תיק: ת"ע 55978-09-24 ב. ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ואח'; ות"ע 56001-09-24
• בית המשפט: בית המשפט לענייני משפחה בירושלים
• השופט: כב' השופט משה בראון
• תאריך פסק הדין:11.2026 (כ"א חשוון תשפ"ז)

המאמר נועד למידע כללי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני.

שלמה כ"ץ, עו"ד
טל': 054-4322142
דוא"ל: office@skatz-law.com
וואטסאפ
ליצירת קשר