התנגדות לצוואה, ביטול צו ותקיפת תוקפה
המועד נקבע בתקנות הירושה, התשנ״ח-1998. הודעה על בקשה לצו קיום מתפרסמת באתר האפוטרופוס הכללי וברשומות, ובה הזמנה להגיש כתב התנגדות בתוך שבועיים מיום הפרסום, או בתקופה ארוכה יותר שהרשם לענייני ירושה קבע (תקנה 17(א)). נוסף על כך, הרשם בודק במרשם הארצי אם הופקדה או נמסרה צוואה אחרת באותו עיזבון. אם נמצאה, נשלחת הודעה בדואר רשום לזוכים לפיה, והם רשאים להתנגד בתוך 14 ימים ממועד המצאת ההודעה (תקנה 18). הוגשה התנגדות, ההליך מועבר לבית המשפט לענייני משפחה (ראו למשל בע״מ 8786/23 פלוני נ׳ פלוני (27.12.2023) ותקנה 27(ג)). הסמכות לדון בעניינים לפי חוק הירושה נתונה לבית המשפט זה (סעיף 151 לחוק).
לא. סעיף 72(א) לחוק הירושה מאפשר לרשם או לבית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניהם בעת מתן הצו. מנגד, מותר לסרב להיזקק לעובדה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו, או לאחריו בהזדמנות הסבירה הראשונה. זהו חריג לכלל סופיות הדיון, והשיהוי הוא המכשול העיקרי:
- בע״א 601/88 עיזבון רודה נ׳ שרייבר, פ״ד מז(2) 441 (1993) נקבע כי עיכוב בלתי מוסבר של שנה וחצי מהמועד שבו נודע על תוכן הצו אינו עומד בדרישת ההזדמנות הסבירה הראשונה, אף שלבית המשפט נותר שיקול דעת.
- בע״א 210/09 חן נ׳ עמותות לשכת אליהו הנביא (31.12.2009) נדחתה בקשה לביטול צו קיום בנימוק של איחור, בהפניה לע״א 4440/91 טורנר נ׳ טורנר, פ״ד מז(2) 436, ואף משום מעשה בית דין.
שני סייגים שכדאי לזכור: סעיף 73 מגן על מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בהסתמך על צו שהיה בתוקף, וסעיף 120(א) מחייב השבה בין היורשים אם חולק העיזבון ולאחר מכן בוטל הצו.
העילה | המקור בחוק | אסמכתה מרכזית |
חוסר כשירות: המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה | סעיף 26 | בע״מ 3539/17 (11.6.2017): הטוען לכך נושא בנטל, ולא די בספק. נדרשות ראיות ממשיות וברורות, וחלוקה שרירותית או קשה אנושית אינה מעידה כשלעצמה על חוסר כשירות. ע״א 1212/91 קרן לב״י נ׳ בינשטוק, פ״ד מח(3) 705: מוזרות או אקסצנטריות אינן שוללות כשירות |
אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית | סעיף 30(א) | ע״א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ מרום, פ״ד מט(1) 318 (1995): התכלית היא להגן על רצונו החופשי של המצווה. ע״א 2119/94 לנדאו נ׳ וין, פ״ד מט(2) 77 (1995): צירוף נסיבות, ובהן שליטה מוחלטת של הנהנה בענייני המצווה, הוביל לפסילה. ע״א 851/79 בנדל נ׳ בנדל, פ״ד לה(3) 101 (1981): עצם היות הנהנה יורש יחיד אינו יוצר חזקה של השפעה בלתי הוגנת, והכרת תודה אינה השפעה כזו |
טעות | סעיף 30(ב) | תיקון הוראת הצוואה אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות, ואם לא, ביטול ההוראה. בע״מ 1857/24 (2.12.2024) מדגים את העדפת התיקון על פני הביטול |
נטילת חלק בעריכה על ידי הנהנה | סעיף 35 | ע״א 7506/95 שוורץ נ׳ בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ״ד נד(2) 215 (2000): ההוראה פועלת בלי הוכחת השפעה, בניגוד לסעיף 30. בע״מ 6349/08 (2.2.2009): נוקשות הסעיף מחייבת פרשנות מצמצמת |
ביצוע בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי | סעיף 34 | ע״א 245/85 אנגלמן נ׳ קליין, פ״ד מג(1) 772 (1989) (תקנת הציבור בדיני צוואות) |
סעיף 31 קובע מגבלת זמן: אם חלפה שנה מהיום שבו חדל הפגם לפעול על המצווה או נודע לו עליו, והיה בידיו לבטל את הצוואה ולא עשה כן, הפגם כבר אינו מבטל את ההוראה.
עד למתן צו קיום אי אפשר לתבוע זכויות לפי הצוואה (סעיף 39; בע״מ 2035/13 (8.8.2013)). לכן ההתנגדות עוצרת את המימוש. הכלים העיקריים: להעמיד את המתנגד בנטל שמוטל עליו (ראו לעיל), לבקש סילוק על הסף של טענות חסרות בסיס, לבקש אמצעי שמירה לעיזבון בהתאם לסעיף 77 (ראו חלק ה׳), ולבחון אם בצוואה יש תניית סילוקין שמרתיעה מהתנגדות סרק (חלק ב׳).
צוואות הדדיות, תנאים בצוואה ומנגנוני הורשה לדורות
התשובה תלויה בראש ובראשונה במועד עריכת הצוואות. סעיף 8א לחוק הירושה, שהוסף בתיקון מס' 12 ונכנס לתוקף ב-1.8.2005, מסדיר צוואות הדדיות של בני זוג, ואינו חל על צוואות שנערכו לפניו (סעיף 2 לתיקון; בע״מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.2024)).
צוואות שנערכו מאז התיקון. כל עוד שני בני הזוג בחיים, ביטול מחייב הודעה בכתב לבן הזוג האחר, ואז בטלות שתי הצוואות. לאחר מות אחד מהם, בן הזוג שנותר רשאי לבטל רק אם יסתלק, כל עוד לא חולק העיזבון, מכל חלקו בעיזבון הנפטר, ולא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של הנפטר. אם העיזבון כבר חולק, עליו להשיב את כל שירש או את שוויו (סעיף 8א(ב)). ההסדר ניתן להתנאה בצוואות עצמן, אך הוראה השוללת לחלוטין את זכות הביטול בחיי שני בני הזוג בטלה (סעיף 8א(ג)).
צוואות שנערכו לפני התיקון. חלה ההלכה שקדמה לו. עצם ההדדיות אינו מגביל את כוחו של המצווה לשנות את צוואתו, אלא אם הוכחה כוונה משותפת אחרת (בע״מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ״ד סב(1) 601 (2007); וראו את הערת הנשיא ברק בע״א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ״ד נג(5) 703 (1999) בדבר הסתמכות והפרת תום לב). בבע״מ 7884/23 אושרה גישת זמיר, ונקבע כי שינוי הצוואה לא נעשה בחוסר תום לב. בבע״מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.2024), שעסק בהסדר של יורש אחר יורש בתוך צוואה הדדית, נקבע כי המנוח לא היה רשאי לצוות בצוואתו המאוחרת על הרכוש שירש מבת זוגו, אך השופטים נחלקו בשאלת התוצאה (ביטול הצוואה המאוחרת או תיקונה לפי סעיף 30(ב)).
אם אתה מבקש ליהנות מהדירה, כן. המצווה רשאי להתנות זכייה בתנאי (סעיפים 43–44) ולהטיל על יורש חיוב ביחס למה שקיבל מהעיזבון, ומילויו ניתן לדרישה בידי כל מעוניין, ואם יש בדבר עניין לציבור, גם בידי היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 45). זכותך לסרב לתנאי, אך בע״א 2698/92 יונה נ' אדלמן, פ״ד מח(3) 275 (1994) נקבע כי מי שמבקש להיפטר מהחיוב צריך למשוך ידו גם מן הנכסים שזכה בהם מכוח הצוואה. תנאי שהוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי בטל, ואין בכך כדי לבטל את הזכייה עצמה (סעיף 38(א)).
אפשר להשתמש בתניית סילוקין, אך היקף האכיפה שלה מוגבל. בע״א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ״ד מג(1) 772 (1989) נקבע ברוב דעות כי התניה אינה בטלה מעיקרה: נאכפת כלפי מי שמעלה התנגדות סרק או שלא בתום לב, ואינה נאכפת כלפי מי שמעלה טענה סבירה בתום לב. בע״א 2698/92 יונה נ' אדלמן הורחב הדיון לתקיפת מסת העיזבון, והוטעם כי כוונת המצווה היא נקודת המוצא לפירוש התניה. סוגיית תניות הסילוקין, ובכלל זה ההבחנה בין תניית אי-תקיפה לתניית אי-תביעה, נדונה בהרחבה לאחרונה בבע״מ 3758-05-26 פלונית נ' פלוני (18.10.2026). הניסוח הברור של התניה, לרבות הגדרה מפורשת של הפעולות שיפעילו אותה, חשוב כאן במיוחד, כי בית המשפט מפרש אותה לפי אומד דעת המצווה (סעיף 54).
הכלי הייעודי הוא יורש אחר יורש (סעיף 42). הזוכה הראשון רשאי לנהוג במה שקיבל כבתוך שלו, והזוכה השני יקבל רק את מה ששייר הראשון, ואין הראשון רשאי לגרוע מזכות השני בצוואה שלו (סעיף 42(ב)). הסדר כזה לא ניתן ליותר משניים, אלא לטובת מי שהיה בחיים בעת עריכת הצוואה (סעיף 42(ד)). חלופות: זוכה חילופי (סעיף 41), שיחול כשהראשון מת לפני המצווה, נפסל או הסתלק; זכייה על תנאי (סעיף 43); מינוי מנהל עיזבון שיבצע את הצוואה (סעיף 81); והקמת נאמנות בצוואה לפי חוק הנאמנות, בכפוף לכך שהמסמך הוא צוואה תקפה (ע״א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ״ד נה(1) 88 (1999)).
צוואה בעל פה, איתור צוואה, ביטול צוואה קודמת, צוואה זרה ופרשנות
רק במקרים חריגים. סעיף 23 לחוק הירושה מתיר צוואה בעל פה מפי שכיב מרע, או מי שראה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות, בפני שני עדים השומעים את לשונו. העדים חייבים לרשום זכרון דברים, לחתום עליו ולהפקידו אצל הרשם לענייני ירושה, ככל האפשר בסמוך לאחר מכן. אם הנסיבות חלפו והמצווה נותר בחיים חודש, הצוואה בטלה.
בפסיקה נקבעו חמש דרישות, והנטל להוכיחן מוטל על הטוען לצוואה:
- ע״א 436/01 רכאב נ׳ רכאב, פ״ד נח(6) 913 (2004): המצווה שכיב מרע או רואה עצמו מול פני המוות, היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד. שהות של כעשרה ימים, שבהם היה ביכולתו לערוך צוואה בכתב, לא הניחה את הדעת, ונדחתה הטענה לצוואה בעל פה.
- ע״א 8991/04 ברגות נ׳ ברגות (4.10.2006): איחור של כשנתיים ברישום זכרון הדברים ובהפקדתו אינו עומד בדרישת הסמיכות. הפסיקה הקודמת שאוזכרה שם, ע״א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ פיק, פ״ד מב(2) 703, ע״א 631/88 קהא נ׳ לוי, פ״ד מד(3) 324, קבעה כי גם איחור של חודש עד חודשיים בלבד אינו מספיק.
- ע״א 796/87 מוסד אריאל נ׳ דוידי, פ״ד מה(2) 473 (1991): הציווי בפני שני עדים הוא תנאי חיוני, ואי אפשר לרפא את היעדרו באמצעות סעיף 25.
הדרך האמינה היא פנייה לרשם לענייני ירושה. מי שהפקיד צוואה אצל הרשם בחייו (סעיף 21 לחוק) תירשם במרשם הארצי, וצוואה שהופקדה ונשמרה עד המוות היא ראיה לכאורה לכך שהמצווה עשה אותה, ולכל המאוחר ביום ההפקדה (סעיף 21(ב)). בכל בקשה לצו ירושה או צו קיום הרשם בודק את המרשם הארצי (תקנה 18(א) לתקנות הירושה), ולכן גם הגשת בקשה כזו מאתרת צוואה מופקדת. צוואה שלא הופקדה אפשר לאתר רק בבירור עובדתי: פנייה לעורכי דין, לנוטריונים ולבני משפחה, ובדיקה במסמכי המנוח. כשנמצאה צוואה, הוכחתה נעשית בהגשת המקור (סעיף 68(ב)), אלא אם בית המשפט התיר הוכחה בהעתק.
לא כדי שהשינוי יהיה תקף. סעיף 36 מגדיר מתי צוואה בטלה: ביטול מפורש באחת מצורות עשיית הצוואה, או השמדת הצוואה. צוואה חדשה מבטלת את הקודמת במידה שהוראותיה סותרות אותה, אפילו אינה אומרת זאת במפורש, אלא אם אין בה אלא הוספה (סעיף 36(ב); וראו בע״מ 11116/08 פלוני נ׳ אלמוני (5.7.2012)). העותק שבידי היורש אינו משנה דבר, אך מי שחושש מסכסוך יעשה נכון אם יכלול בצוואה החדשה הצהרת ביטול מפורשת, ואם הפקיד את הקודמת אצל הרשם, יבקש אותה חזרה (סעיף 21(ג)).
חשוב לשים לב לצורה: ניסיון להכשיר ביטול פגום באמצעות סעיף 25 נדחה בבע״מ 11116/08, ובדנ״א 7818/00 אהרן נ׳ אהרוני, פ״ד נט(6) 653 (2005) נדונה השאלה עד כמה מקפידים על דרישות הצורה בפעולת הביטול, כשם שמקפידים עליהן בעשיית הצוואה.
המשפט הבין-לאומי הפרטי בחוק הירושה (פרק שביעי) קובע דין לכל שאלה:
השאלה | הדין החל | המקור |
עצם הירושה | דין מושבו של המוריש בשעת מותו; על נכסים העוברים לפי דין מקום המצאם בלבד חל אותו דין | סעיפים 137–138 |
הכשרות לצוות | דין מושבו של המצווה בשעת עשיית הצוואה | סעיף 139 |
צורת הצוואה | כשרה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, דין מקום העשייה, דין המושב או המגורים הרגיל, או דין האזרחות; במקרקעין גם דין מקום ההימצאות | סעיף 140 |
בפועל יש לצרף חוות דעת של מומחה לדין הזר, שתתייחס לדין החל על הירושה ולכשרות הצוואה, ולהגיש בקשה לצו קיום או צו ירושה בישראל. כך עלה בת״ע (משפחה ת״א) 18961-02-22 מ׳ נ׳ צ׳ (23.6.2024), פסק דין של הערכאה הדיונית: מי שלא הגיש חוות דעת כזו מתקשה להוכיח כי המסמך הוא צוואה תקפה, והעובדה שבישראל מצויים נכסי מקרקעין אינה מרפאת פגמים. אם המקור מצוי מחוץ לישראל ואי אפשר להגישו, ויש צו קיום זר, ניתן להסתפק בהוכחתו כתעודת חוץ (סעיף 68(ב), כנוסחו אחרי תיקון 18 משנת 2023). שימו לב גם לסעיף 144, המגביל דין זר המקנה ירושה למי שאינו קרוב.
מגישים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפרש את הצוואה. הבסיס הוא סעיף 54(א): מפרשים לפי אומד דעת המצווה כפי שהוא משתמע מתוך הצוואה, ואם אינו משתמע ממנה, מתוך הנסיבות. פרשנות המקיימת את ההוראה עדיפה על פרשנות המבטלת אותה (סעיף 54(ב)), וסעיף 33 מבטל רק הוראה שאין להבין את משמעותה כלל. הפסיקה נחלקה בין הגישה הדו-שלבית (קודם הצוואה ורק לאחר מכן הנסיבות החיצוניות; ע״א 239/89 שרש נ׳ גלילי, פ״ד מו(1) 861) לבין הגישה החד-שלבית שהציע הנשיא ברק בע״א 1900/96 טלמצ׳יו נ׳ האפוטרופוס הכללי, פ״ד נג(2) 817 (1999), שבה הלשון קובעת את גבולות הפרשנות ובתוכם נבחנות כל ראיות הכוונה. בע״א 7631/12 אמסטר נ׳ קרן קיימת לישראל (12.8.2015) לא הוכרעה המחלוקת. שני עקרונות משותפים לשתי הגישות: בית המשפט אינו כותב למת צוואה שלא כתב, ורצונות היורשים אינם משקל בפרשנות. בשל כך יש לצרף להליך את כל מי שהפרשנות עלולה לפגוע בזכויותיו
חופש הציווי, מזונות מהעיזבון וזכויות של ידועים בציבור
בישראל אין ירושה שמורה. המצווה רשאי לצוות את רכושו לכל אדם, וסעיף 27 לחוק הירושה אף שולל כל התחייבות או הוראה המגבילות את כוחו לשנות את צוואתו. בבע״מ 7884/23 (10.9.2024) הובא הרציונל כך: חופש הציווי הוא חלק מהאוטונומיה ומזכות הקניין, ובדיני הירושה מצווים החיים לכבד את רצון המת (השוו ע״א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ לישיצקי, פ״ד נה(1) 88 (1999)). החריגים לכך הם פסלות הצוואה בעילות שבחלק א׳, ובנוסף זכות המזונות.
המזונות מהעיזבון, הקבועים בפרק רביעי לחוק (סעיפים 56–65), הם הכלי שבו המחוקק הגן על קרובים תלויים:
- הזכאים: בן זוג, ילדים והורים של המוריש הזקוקים למזונות (סעיף 56), וכן ידוע בציבור (סעיף 57(ג)).
- משך הזכות: לבן זוג כל עוד הוא אלמן; לילד עד גיל 18, לילד נכה או חולה נפש כל עוד נכותו נמשכת, ולילד בגיר עד גיל 23 אם בית המשפט מצא שראוי לכך; להורים שהמוריש דאג לפרנסתם, לכל ימי חייהם (סעיף 57).
- שיקולי בית המשפט: שווי העיזבון, מה שהזכאי מקבל מהעיזבון כיורש, רמת החיים לפני המוות, וכן רכוש והכנסות של הזכאי (סעיף 59). בע״א 398/80 שחר נ׳ שור, פ״ד לו(2) 281 (1982) הודגש שהזכות מותנית בקיומו של צורך ממשי, ושבית המשפט בוחן גם את המקורות הכספיים העצמאיים של התובע.
- הגנה מפני עקיפה: הוראת צוואה השוללת או מגבילה את הזכות למזונות בטלה (סעיף 65(ב)), ומתנות שנתן המוריש בלא תמורה נאותה בשנתיים שלפני מותו עשויות להיחשב חלק מהעיזבון לצורך זה (סעיף 63).
כן, אם התקיימו שלושת התנאים שבסעיף 55 לחוק הירושה: חיי משפחה, משק בית משותף, ובשעת המוות אף אחד מהשניים לא היה נשוי לאחר. אז רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו את מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים, אלא אם נקבעה בצוואה הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת.
מן הפסיקה:
- בע״מ 9607/03 פלוני נ׳ פלוני, פ״ד סא(3) 726 (2006): הזכות אינה תלויה בכוונה כלשהי של הנפטר, ודי בהתקיימות שלושת היסודות. מבחינת הזכויות הושווה מעמד הידוע בציבור למעמד בן זוג לפי סעיף 11.
- בג״ץ 673/89 משולם נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד מה(5) 594 (1991): ההכרעה נשענת על היחסים העובדתיים והנפשיים בין בני הזוג, ולא על מה שהסביבה ראתה או האמינה. גם אי-עריכת צוואה אינה מלמדת על היעדר הזכות, שכן היא נובעת מ״תחליף חקיקתי״.
- רע״א 34152-05-25 פלוני נ׳ פלונית (14.8.2025): הוכרע בפסק בוררות שקשר שהיה ידוע בציבור התפרק בשנה שקדמה למוות, והיסוד של חיי משפחה חדל להתקיים, ולכן אין זכות ירושה. בית המשפט העליון הוסיף כי השאלה אם אדם הוא ידוע בציבור לפי סעיף 55 היא עובדתית ולא קביעת סטטוס, ולכן ניתן למסור אותה להכרעת בורר.
בפועל, מי שמבקש להיות מוכר כיורש יגיש בקשה לצו ירושה, ואם יש מחלוקת עם יורשים אחרים, היא תתברר בבית המשפט לענייני משפחה על בסיס ראיות לחיים משותפים: מגורים, חשבונות, ניהול משק בית, פעילות משפחתית משותפת
הסתלקות, הסכמים בין יורשים, מיסוי וניהול העיזבון
הדרך | המקור | התנאים והפסיקה |
הסתלקות מהעיזבון | סעיף 6 לחוק; תקנה 16 לתקנות הירושה | הודעה בכתב לרשם לענייני ירושה (או לבית המשפט), בתצהיר, כל עוד העיזבון לא חולק. הסתלקות לטובת אדם אחר מותרת רק לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש; הסתלקות על תנאי בטלה. המסתלק נחשב כמי שלא היה יורש מלכתחילה (ע״א 1393/92 הבל נ׳ קזצ׳קוב, פ״ד מח(4) 353 (1994)). הסתלקות שלא לטובת מי שנזכר מוסיפה את החלק לשאר היורשים (סעיף 15). |
העברת החלק בעיזבון | סעיף 7 | הסכם בכתב, לפני חלוקת העיזבון. הנעבר מקבל רק את מה שהיורש יקבל בחלוקה, ואינו הופך ליורש; זכות בנכס מסוים אינה ניתנת להעברה עד החלוקה (סעיף 7(ג)–(ד); ע״א 601/88 עיזבון רודה נ׳ שרייבר, פ״ד מז(2) 441: העברה לפי סעיף 7 אינה משנה את תוכן צו הירושה) |
הסכם עם המוריש בחייו או ויתור מראש | סעיף 8(א) | בטל. הסכם בדבר ירושתו של אדם או ויתור עליה, שנעשו בחייו, אינם מחייבים |
הסתלקות אינה חסינה מבחינה של דינים אחרים. בע״א 6323/19 עמר נ׳ כונס הנכסים הרשמי (25.10.2022) נקבע כי הסתלקות של יורשים שהוכרזו בתוך שנתיים פושטי רגל היא הענקה הניתנת לביטול כלפי הנאמן לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, וסעיף 6(ב) לא מנע בדיקה זו. מי שמתכנן הסתלקות צריך לבדוק את מצבו הכספי לפני כן. במסגרת ההוראה המיוחדת של סעיף 6א (תיקון 19, 2023) הורחב מעגל הנוטלים לגבי מורישים שנפגעו במלחמת חרבות ברזל ובפעולות האיבה.
בישראל אין כיום מס עיזבון או מס ירושה כשלעצמם [לאימות לפני פרסום]. השאלה המיסויית עולה בעת העברת נכסים בין יורשים ובעת מכירת נכס מן העיזבון. הסתלקות לפי סעיף 6 היא המנגנון שבאמצעותו עובר חלק ישירות ליורש שבטובתו הוסתלק, ללא עסקה נפרדת בין היורשים; את היקף הפטורים בחוק מיסוי מקרקעין יש לבדוק מול הנוסח העדכני [לאימות לפני פרסום]. בע״א 8265/03 אברמן נ׳ מנהל מס שבח מקרקעין, פ״ד נט(4) 180 (2005) נקבע שכאשר נכס נמכר מן העיזבון, היורשים הם שנחשבים מוכרים לעניין חוק מיסוי מקרקעין (סעיף 5(ג)(1)), והמנוח אינו נחשב מוכר לאחר מותו.
האיסור חל על הסכמים שנעשו בחיי המוריש (סעיף 8(א)); לאחר מותו היורשים רשאים להסדיר ביניהם את חלוקת הנכסים באמצעות הסתלקות והעברה לפי סעיפים 6–7, ובעת חלוקה שנעשתה בהסכמה אפשר להתאים את החלקים שניתנו לפי הצו (סעיף 120 מסדיר תיקון חלוקה שנעשתה לפי הסכם בין היורשים או לפי צו בית משפט). מה שאינו אפשרי הוא להעביר בהסכמה זכות בנכס ספציפי לפני חלוקת העיזבון, שכן זכות כזו אינה ניתנת להעברה (סעיף 7(ד)).
13 (8.8.2013)). אך בית המשפט המסומך לדון בענייני הירושה הוא בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 151; רע״א 49222-08-25 אבו זיד נ׳ אזועבי (5.10.2025)), והוא רשאי, לבקשת מעוניין, לנקוט אמצעים לשמירת העיזבון, לרבות עיכוב זמני של פעולות בנכסים, מכירת נכסים פסידים ומינוי מנהל עזבון זמני (סעיף 77). מינוי מנהל עזבון הוא בסמכות הבית המשפט לפי בקשת מעוניין (סעיף 78(א)), ובהסכמת כל הנוגעים בדבר אפשר לפנות לרשם לענייני ירושה (סעיף 78(ב)). תקנה 37(א) קובעת כברת מחדל של שנתיים למנהל עזבון ושישה חודשים למנהל זמני, אם לא צוין אחרת בצו.
כמה עקרונות ידועים מהפסיקה:
- מנהל עזבון זמני אינו ממונה ברירת מחדל כל עוד אפשר לנקוט באמצעים אחרים לפי סעיף 77, והמבחן הוא טובת העיזבון (ת״ע (משפחה ת״א) 9035-04-23 מ׳ד נ׳ י׳ד (29.5.2023), ערכאה דיונית).
- אין ממנים מנהל עזבון רק לחלק מהעיזבון; המנהל מנהל את העיזבון כולו (בר״ע 206/70 ישיבת פורת יוסף נ׳ חומי, פ״ד כה(1) 57 (1971)). כשיש מחלוקת בין יורשים לבין זוכה על פי צוואה, ניתן למנות מנהל ניטרלי ואין מנוס מעלות ההוצאות.
- מי שהורה בצוואה על מנהל עזבון מסוים ממונה בדרך כלל, זולת אם אינו יכול או אינו מסכים, או שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו (סעיף 81). בית המשפט יטה לחרוג מרצון המצווה כשהיחסים בין הממונה ליורשים משובשים ביותר (בע״מ 4884/15 פלוני נ׳ פלוני (11.10.2015); עמ״ש (מחוזי מרכז) 45905-04-24 פלוני נ׳ האפוטרופוס הכללי (5.3.2025)).
- אם התברר שאין בעיזבון כדי לשלם את כל החובות, מנהל העיזבון חייב לבקש צו ניהול עיזבון בפשיטת רגל (סעיף 106).
