ביטול צו קיום צוואה מכוח סעיף 72 לחוק הירושה:
הערת פסיקה על פסק הדין בתיק 43984-04-25
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים
תיק מס' 43984-04-25
לפני כב' השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט
פסק דין מיום 17.8.2026 (ד' באלול תשפ"ו)
א. מבוא
פסק דינה של כב' השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט, שניתן ביום 17.8.2026 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק מס' 43984-04-25, מהווה דוגמה מאלפת ליישומו של סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), המסמיך את בית המשפט לתקן או לבטל צו קיום צוואה שכבר ניתן. פסק הדין דחה בקשה שהגישו שלוש בנותיו של מנוח לביטול צו קיום צוואתו הנוטריונית ההדדית של המנוח ואשתו המנוחה, כשנה לאחר שניתן, ותוך שהוא ממחיש בבהירות את היחס העדין שבין עקרון סופיות הדיון בהליכי ירושה לבין האינטרס שבחשיפת האמת ובתיקון טעויות של ממש.
להלן תובא סקירה של התשתית העובדתית, המסגרת הנורמטיבית, ההלכה הפסוקה שאוזכרה ויושמה בפסק הדין, אופן יישום המבחנים בנסיבות המקרה הקונקרטי, וכן מספר הערות והשלכות מעשיות לעורכי דין העוסקים בתחום דיני הירושה.
ב. התשתית העובדתית
המנוח והמנוחה, בני זוג, ערכו צוואה הדדית נוטריונית שקבעה כי הנפטר הראשון יוריש לבן הזוג הנותר את מלוא רכושו, וכי במות שניהם יחולו הוראות חלוקה מפורטות: דירה אחת תישאר בבעלות המשפחה למגורי מי מבני המשפחה הזקוק לכך (ללא תשלום דמי שכירות, אך תוך נשיאה בהוצאות אחזקה); דירה שנייה תעבור לשני הבנים (המשיבים) בחלקים שווים; והכספים המשותפים יחולקו בין שני הבנים ובת אחת (מבקשת 3), כאשר שתי הבנות הנוספות (מבקשות 1 ו-2) לא זכו מאום, בנימוק שכבר קיבלו את חלקן ברכוש בחיי ההורים.
האם נפטרה בשנת 2019 וצו קיום לצוואתה ניתן בשנת 2020. האב נפטר כשנתיים לאחריה, בשנת 2021, וצו קיום צוואתו ניתן בשנת 2022. בספטמבר 2024 — כשנתיים לאחר מתן הצו — הגישו שלוש הבנות בקשה לביטול צו קיום צוואת האב לפי סעיף 72 לחוק הירושה, בטענה שלא ידעו על הגשת הבקשה לקיום הצוואה, על תוכנה, או על מתן הצו, וכי נודע להן הדבר רק בסמוך להגשת בקשתן. לגופו של עניין טענו המבקשות להשפעה בלתי הוגנת שהופעלה לכאורה על ההורים המנוחים, לזיוף חתימת האב על הצוואה, ולפגם בכשירותה של האם לחתום על צוואתה.
המשיבים — האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ושני האחים — כפרו בטענות, וטענו כי המבקשות ידעו היטב אודות הצוואה ואודות הליכי קיומה, השתהו שיהוי ניכר בהגשת בקשתן ללא הסבר סביר, ולפיכך אין מקום לחרוג מכלל סופיות הדיון.
ג. המסגרת הנורמטיבית
בית המשפט פתח בהבהרה כי מעמדו של צו קיום צוואה (או צו ירושה) שווה למעמדו של פסק דין חלוט, המהווה הכרעה סופית ומחייבת, וכי ביטולו או תיקונו כפוף לתנאים הקבועים בחוק הירושה ובתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "תקנות הירושה").
סעיף 72(א) לחוק הירושה, המהווה את בסיסה הנורמטיבי של הבקשה, קובע לאמור:
"(א) נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט."
בצידו, קובעת תקנה 27(ג) לתקנות הירושה הוראה דיונית משלימה:
"הבקשה תידון בפני בית המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין אולם בית-המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".
שני ההסדרים גם יחד מציבים שני תנאי סף מצטברים לבירור לגופה של בקשת ביטול: (1) קיומן של עובדות או טענות חדשות שלא עמדו בפני הערכאה שנתנה את הצו; וכן (2) העדר יכולת ממשית להביאן במועד מוקדם יותר — קרי, לפני מתן הצו, או, לכל הפחות, בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן.
ד. סעיף 72 כחריג צר לכלל סופיות הדיון — הלכת טורנר וצאצאיה
בית המשפט הדגיש כי סעיף 72(א) לחוק הירושה מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, וכי הפתח שהוא פותח הוא פתח צר. בהקשר זה צוטטה ההלכה שלפיה:
"אם בית המשפט מוצא כי בקשת הביטול הוגשה בשיהוי מאיין ונעדר הסבר מספק – רשאי הוא להחליט על דחייתה של בקשת הביטול על הסף" — רע"א 8920/08 גנאיים אנעאם חמזה נ' האפוטרופוס הכללי (נבו 13.5.2010).
אמות המידה המרכזיות להפעלת סעיף 72 לחוק הירושה פורטו בפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בע"א 210/09 נחמה חן נ' עמותת לשכת אליהו הנביא 6 של הבונים החופשיים (נבו 31.12.2009), אשר חזר על ההלכה שנקבעה עוד בע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993) ("עניין טורנר"), ולפיה סעיף 72(א) לחוק הירושה מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, ולבית המשפט נתון שיקול דעת שלא להיזקק לבקשת תיקון או ביטול אם מצא כי הגשתה נגועה בשיהוי. בעניין טורנר נמנו השיקולים שאמורים להנחות את בית המשפט בבחינת טענת השיהוי:
- מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של הטענה החדשה המועלית;
- מידת האיחור בהגשת הבקשה וסבירותו של ההסבר לאיחור;
- השאלה האם השיהוי יצר קושי בבירור עובדות המקרה.
פסק הדין הנדון מפנה, בעקבות עניין חן, לשורה של תקדימים תומכים ומבססים: ע"א 135/74 עמיאל נ' עמיאל, פ"ד כט(1) 94, 96 (1974); ע"א 2590/93 עאסי נ' עאסי, פסקה 3(ב) (לא פורסם, 9.5.1995); ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373, 378-379 (1996); וכן ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, 346 (השופט ג' בך) (1982) — אשר ממנו נגזר האיזון שכינה בית המשפט בפסק הדין הנוכחי "הלכת לשינסקי": איזון בין עיקרון סופיות הדיון וחשיבותו לבין הצורך בחשיפת האמת ובבירור הטענות לגופן, וכן בחינת מידת חומרת הפגיעה שתיגרם עקב שינוי הצו המבוקש.
בית המשפט הפנה עוד לדבריו של כב' השופט מינץ בעמ"ש (מחוזי ירושלים) 28361-10-11 י' ג' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (נבו 29.1.2012), שם נקבע כי הפעלת שיקול הדעת השיפוטי — להציב מחסום בפני דיון מחודש, או לחרוג מכלל סופיות הדיון ולהתיר תיקון הצו או ביטולו — תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. ככל שלא הוכחו הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, וככל שהנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בעיקרון סופיות הדיון, על-פי מבחני תום הלב והשיהוי — יטה בית המשפט לפרשנות רחבה ומקלה יותר של תנאי סעיף 72(א) (תוך אזכור בש"א (מחוזי-נצ') 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם במאגרים, 16.3.2009)).
בית המשפט תמצת את ההלכה המצטברת כך: ביטול צו קיום צוואה לפי סעיף 72 לחוק הירושה ייעשה כחריג ולא ככלל. יש לבחון תחילה האם ניתן היה להביא את העובדה או הטענה החדשה לפני מתן הצו; ואם לאו — האם היא הועלתה בהזדמנות הראשונה לאחר מכן. יש לבחון את עילת השיהוי, וככל שהשיהוי נעדר הסבר מספק — קמה לבית המשפט סמכות לדחות את הבקשה על הסף. ואף אם השיהוי קיים, יש לבחון את השפעתו לאור מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של הטענה החדשה, הכל תוך איזון בין הצורך בסופיות הדיון לבין הצורך בחשיפת האמת ובחינת מידת חומרת הפגיעה שתיגרם משינוי הצו — וכל זאת בכפוף למבחני תום הלב.
ה. יישום המבחנים בנסיבות המקרה: שלוש המבקשות, שלוש מערכות ראיות
בית המשפט בחן בנפרד את מכלול הראיות ביחס לכל אחת משלוש המבקשות, ומצא כי כל אחת מהן ידעה בפועל — עוד לפני מתן הצו או בסמוך לאחריו — הן על עצם קיומה של הצוואה והן על הגשת הבקשה לקיומה, וכי טענותיהן בדבר אי-ידיעה נטענו בחוסר תום לב.
1. מבקשת 1
מעדותה שלה עלה כי במהלך ימי השבעה על פטירת אביה החתים אותה עורך הדין שערך את הצוואה על אישור קבלת ההודעה בדבר הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה. כן העידה כי קיבלה עותק מהצוואה סמוך לפני נישואי בנה בשנת 2022 — דהיינו סמוך למועד מתן הצו עצמו. מתדפיס מאתר הרשם לענייני ירושה עלה כי קיבלה עותק נוסף מהצו כשנה לפני הגשת בקשת הביטול. הצטברות הראיות הובילה למסקנה כי ידעה הן על הגשת הבקשה והן על תוכן הצוואה זמן רב לפני שפנתה לבית המשפט, ולא סיפקה כל הסבר לשיהוי.
2. מבקשת 2
הוכח כי הומצאה לה הודעה בדבר הגשת הבקשה לקיום צוואת אביה, אשר סירבה לחתום על אישור קבלתה, אך בפועל קיבלה אותה. כן הוכח כי פנה בשמה עורך דין לרשם לענייני ירושה לעיון בתיק הבקשה, עוד בטרם מתן הצו — עובדה שהכחישה תחילה אך אישרה לאחר עימות עם הראיות. בעדותה בבית המשפט הודתה מפורשות כי כבר בשנת 2022 ידעה שיש צוואה של אביה שאחיה מגישים אותה, וכי ידעה שהיא ואחותה "יצאו" מהצוואה. חרף כל זאת נמנעה מהגשת התנגדות במועד.
3. ההשלכה המצטברת
בית המשפט הוסיף וציין כי מדובר בצוואה הדדית של שני ההורים, וכי הונח בפניו מכתב מטעם האב (בעודו בחיים) המודיע ליורשים על הגשת בקשה למתן צו קיום צוואת האם — כך שחזקה שהמבקשות ידעו גם על מתן צו קיום צוואת האם, שתוכנה זהה לצוואת האב, ומכאן שהצוואה הייתה בידיעתן עוד קודם לכן. המסקנה המצטברת הייתה שכל שלוש המבקשות ידעו הן על הגשת הבקשה והן על מתן הצו, לא סיפקו הסבר לשיהוי הניכר בפנייתן, ועדותן — הבלתי עקבית ורצופת הסתירות — פגעה במהימנותן והחלישה את גרסתן בדבר אי-ידיעה, עד כדי ביסוס ממצא של חוסר תום לב.
ו. הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית — הכלל שבעניין שרון נ' לוי
בהקשר טענת מבקשת 3 כי לא ידעה על מה חתמה בתצהירה, ציין בית המשפט כי בא כוחה התנגד לזמן לעדות את עורך הדין שבפניו נחתם התצהיר, ובכך למעשה ויתרה על האפשרות להוכיח את טענתה. בית המשפט יישם את הכלל הראייתי הוותיק שלפיו בעל דין מוחזק כמי שלא ימנע מבית המשפט ראיה שיש בה כדי לסייע לו, וככל שהוא נמנע מהבאת ראיה רלוונטית וזמינה ואינו מספק לכך הסבר סביר — רשאי בית המשפט להסיק כי לו הובאה הראיה, היא הייתה פועלת לחובתו:
ע"א 548/78 שרון נ' לוי (כפי שאוזכר בפסק הדין הנדון; מובא כאן ללא מראה מקום פנימי משום שזה לא צוין בגוף פסק הדין).
יישום הכלל תרם, לצד יתר הראיות, לדחיית הטענה כי נפל פגם בחתימת התצהיר, ולקביעה כי מבקשת 3 ידעה את תוכן הצוואה.
ז. טענת ההשפעה הבלתי הוגנת — נטל הבאת ראשית ראיה
לגוף העניין, נדחתה גם טענת המבקשות להשפעה בלתי הוגנת שהפעילו האחים על ההורים המנוחים. בית המשפט הדגיש כי המודעות לקושי הטבוע בהבאת ראיות — ולו לכאוריות — להוכחת השפעה בלתי הוגנת אינה פוטרת טוען מהבאת תשתית עובדתית כלשהי: הטענה הועלתה באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט של נסיבה, אירוע או עובדה קונקרטית התומכים בה. מנגד, מעדותה של מבקשת 1 עצמה עלה דווקא קשר הדוק בין המנוחים לבין המבקשות (מגורים בסמוך, סיוע כלכלי בעבר), עובדה הסותרת טענה לבידוד ההורים או להשתלטות פסולה של המשיבים על רצונם. כן צוין כי ההסתמכות על צוואות קודמות המורות על חלוקה שווה נחלשת נוכח עדותה של מבקשת 2 עצמה, שהייתה בנתק ממושך מאחיה ואישרה מעורבות בעריכת אותן צוואות קודמות.
ח. טענת הזיוף מול חזקת התקינות של צוואה נוטריונית
ביחס לטענה כי חתימת האב על הצוואה זויפה, קבע בית המשפט כי משמדובר בצוואה נוטריונית — צוואה בפני רשות כמשמעה בסעיף 22 לחוק הירושה — הטענה עומדת בסתירה להצהרת הנוטריון המאשרת כי הצוואה נחתמה בפניו. ב"כ המשיבים הציע לזמן לעדות את עורך הצוואה הנוטריונית, אלא שהמבקשות עצמן התנגדו לכך. בית המשפט קבע כי דווקא באמצעות עדותו של עורך הצוואה ניתן היה לברר, ממקור ראשון, האם הצוואה אכן נחתמה בפניו אם לאו, וכי ההימנעות מהבאתו לעדות — הפעם ביוזמת המבקשות עצמן — פעלה אף היא לחובתן, בהתאם לאותו כלל ראייתי שנדון לעיל.
ט. התוצאה ופסיקת ההוצאות
לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי המבקשות ידעו על הצוואה, על הגשת הבקשה לקיומה ועל מתן הצו, וכי טענתן לאי-ידיעה נסתרה על-ידי הראיות; כי גרסתן הייתה בלתי סדורה ורצופת סתירות; וכי לא הרימו את הנטל המוטל עליהן, לא סיפקו הסבר סביר לשיהוי הניכר, ופעלו בחוסר תום לב. משכך, נקבע כי אין מקום לחרוג מכלל סופיות הדיון, והתביעה נדחתה במלואה.
בית המשפט חייב את המבקשות בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות בסך 35,000 ש"ח, לתשלום בתוך 60 יום, תוך שציין כי אף שסכום זה נמוך מהסכום ששילמו בפועל המשיבים לבא כוחם, הוא הביא בחשבון שההליך שהתנהל נסב על בקשת הביטול בלבד, מבלי שהתקיים דיון לגופה של התנגדות לצוואה.
י. הערות מסכמות והשלכות מעשיות
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לעורכי דין העוסקים בתחום דיני הירושה, בשני מישורים עיקריים:
- מבחינה דיונית — בקשה לביטול צו קיום צוואה מכוח סעיף 72 לחוק הירושה חייבת להיתמך בתשתית עובדתית מבוררת המלמדת הן על עצם קיומה של עובדה או טענה חדשה שלא עמדה בפני נותן הצו, והן על כך שלא ניתן היה להביאה במועד מוקדם יותר. טענה גורפת של "לא ידעתי", כאשר קיימות ראיות אובייקטיביות (תרשומות, אישורי מסירה, פניות של עורכי דין מטעם המבקש, תדפיסי מערכת הרשם לענייני ירושה) הסותרות אותה — לא רק שתידחה, אלא עלולה להוביל לקביעה שיפוטית של חוסר תום לב, המכבידה משמעותית על סיכויי ההליך כולו ואף עשויה להשליך על פסיקת ההוצאות.
- מבחינה ראייתית — הימנעות מזימון עד רלוונטי וזמין, ובפרט עורך הדין שערך את הצוואה או ליווה את הליכי קיומה, טומנת בחובה סיכון ממשי להיסק שלילי מכוח הכלל שנקבע בע"א 548/78 שרון נ' לוי. משמעות הדבר, הלכה למעשה: מקום שבו מתעורר ספק עובדתי הניתן לבירור על-ידי עד ספציפי, ראוי לשקול בזהירות רבה את הכדאיות שבהתנגדות לזימונו, שכן ההימנעות עלולה לפעול לחובת הצד הנמנע יותר משהייתה פועלת העדות עצמה, גם אם תוכנה אינו ודאי.
לבסוף, פסק הדין ממחיש את המשקל הרב שמייחסים בתי המשפט לעקרון סופיות הדיון בהליכי ירושה, ואת הנטייה שלא להיעתר לבקשות ביטול המוגשות זמן רב לאחר מתן הצו, למעט במקרים חריגים שבהם מוכחת הן קיומה של טענה חדשה בעלת משקל של ממש, הן היעדר יכולת ממשית להעלותה קודם לכן, והן היעדר שיהוי או חוסר תום לב מצד המבקש.
לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני חינם פנו אלי: 0544322142
דוא"ל: office@skatz-law.com
ליצירת קשר: https://skatz-law.com/%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a9%d7%a8/
הערה: מאמר זה נכתב כהערת פסיקה תמציתית לצורכי סקירה מקצועית בלבד, ומבוסס על נוסח פסק הדין כפי שהומצא לעיון. אין לראות באמור משום ייעוץ משפטי, ואין להסתמך עליו כתחליף לעיון בפסק הדין המלא ובדין החל על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה.
