ביטול צוואה בעדים באמירה בעל פה בפני עד אחד

ביטול צוואה בעדים באמירה בעל פה בפני עד אחד – הערות על ת"ע 52648-11-22

מאת: שלמה כ"ץ, עו"ד

תאריך: 8.10.2026

תמצית

בפסק דין מיום 5.1.2026 (ט"ז בטבת תשפ"ו) דחה בית המשפט לענייני משפחה בצפת (כב' השופטת, סגנית הנשיא, אביבית נחמיאס) בקשה לקיום צוואה בעדים תקינה לחלוטין מבחינה צורנית, וקיבל את ההתנגדות לקיומה. בית המשפט הורה על מתן צו ירושה לפי דין. הצוואה, שבה ציווה המנוח את כל רכושו לאחותו, לא נפסלה בשל השפעה בלתי הוגנת, בשל מעורבות הזוכה בעריכתה או בשל זכייתם של עדים. הנימוק שהכריע את התיק היה אחר: כשבוע לפני מותו, ובעודו מול פני המוות, אמר המנוח לאחותו – הזוכה בצוואה – שהוא רוצה "להעביר הכל" לבנו. בית המשפט ראה באמירה זו ביטול של הצוואה, חרף העובדה שנאמרה בפני עד אחד בלבד, והכשיר את הפגם הצורני מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, בהסתמך על "זעקת ההגינות" ועל עקרון תום הלב.

ההכרעה נשענת על הלכת אהרן נ' אהרוני (דנ"א 7818/00), המגמישה את הדרישות הצורניות לביטול צוואה, ומרחיבה אותה למקרה שבו העד היחיד לדברי המנוח הוא מי שנהנה מהצוואה. התובעת חויבה בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪. לפי הערכת בית המשפט, זהו "מקרה ייחודי", והמאמר מבקש לבחון את גבולותיו ואת לקחיו המעשיים.

הרקע העובדתי והדיוני

המנוח והמשפחה. המנוח נפטר ביום 2.5.22, כשהוא נשוי לנתבעת 1 ואב לשלושה ילדים (נתבעים 2–4). מערכת היחסים בין בני הזוג הייתה קשה, ובשנת 2018 עזבה האישה את בית המגורים המשותף. ההליכים ביניהם התנהלו בבית הדין הרבני, והמנוח סירב לתת גט. הילדים תמכו בגירושין, צעד שהמנוח תפס כהפניית עורף. ביום 6.3.22 אישר בית הדין הרבני הסכם ממון בין בני הזוג, שהסדיר את ענייני הרכוש ללא גט.

הצוואה. בחודש אפריל 2021 אובחן המנוח כחולה סרטן, ובאותו חודש, ביום 16.4.21, ערך צוואה בעדים. את כל רכושו ציווה לאחותו (התובעת). עדי הצוואה היו שני טוענים רבניים שייצגו אותו בבית הדין הרבני. הצוואה הופקדה אצל רשם הירושות ביום 10.5.21.

המכתב. המנוח כתב בכתב ידו מכתב לאחותו, ובו הנחיות לתשלום סכומים לגורמים שונים, ובהם עדי הצוואה, והסבר מדוע נישל את ילדיו. במכתב אף הורה שלא להודיע על מותו לאיש עד שהאחות תיטול את הצוואה מביתו.

ההליכים. ביום 24.7.22 ניתן צו קיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה, לאחר שהתנגדות הנתבעים נדחתה מטעמים טכניים (אי צירוף תצהיר). יומיים לאחר מכן, ביום 26.7.22, העבירה התובעת לשמה את כספי המנוח ואת מחצית זכויותיו בדירת המגורים. ביום 23.8.22 הגישו אשת המנוח וילדיו תובענה לביטול צו הקיום. בדיון מיום 20.9.23 העיד אחד מעדי הקיום כי ימים ספורים לפני מות המנוח התקשרה אליו התובעת במצוקה והודיעה לו שהמנוח מבקש "להעביר הכל" לבנו. בעקבות זאת הוסכם לבטל את צו הקיום (החלטה מיום 6.11.23 ופסק דין מיום 15.11.23) ולהגיש התנגדות שתידון לגופה. לאחר שני דיוני הוכחות והגשת סיכומים ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים

המתנגדים (אשת המנוח וילדיו) טענו לביטול הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת (בידוד המנוח, תלות מוחלטת באחותו ובבעלה, והיותה מטפלת בשכר), מחמת מעורבות התובעת בעריכת הצוואה (הפקדתה, הסעת המנוח לרשם ותשלום האגרה), ומחמת היותה צוואה לטובת עדים, בשל הנחיית המכתב לשלם כספים לעדים. עוד טענו כי המנוח ביקש לשנות את צוואתו ולהוריש את עזבונו לבנו.

התובעת לא הכחישה את עצם קיום השיחה עם עד הקיום, אך הכחישה את פרשנותו לדברים: לטענתה ביקשה רק שהבן ינהל את העיזבון (ובגרסה אחרת, ביקשה שהעד יבדוק זאת מול המנוח). היא הכחישה כל מעורבות בעריכת הצוואה, והדגישה את מסירותה לטיפול במנוח. בסיכומים טענה כי הטענה בדבר רצון המנוח לשנות את הצוואה היא הרחבת חזית פסולה, וכי ביטול צוואה מחייב הבעת רצון מפורשת.

הכרעת בית המשפט ונימוקיה

1. נטל ההוכחה. הצוואה עומדת על פניה בכל דרישות סעיף 20 לחוק (בכתב, תאריך, חתימת המצווה וחתימת שני עדים), ולכן חזקה שהיא צוואת אמת. הנטל להוכיח פסלות רובץ על המתנגדים.
2. השפעה בלתי הוגנת – נדחתה. בית המשפט בחן את ארבעת מבחני המשנה שנקבעו בדנ"א 1516/95 מרום. המנוח היה עצמאי הן מבחינה שכלית-הכרתית והן מבחינה פיזית בעת החתימה; הוא נהג ברכבו, התנהל מול בית הדין הרבני, חתם על הסכם ממון ושמר על עמדה נחרצת. הסיוע שהעניקה התובעת היה אינטנסיבי, אך לא הוכחה תלות מוחלטת. המנוח לא היה מבודד: הילדים ובני משפחה נוספים היו עמו בקשר. הצוואה נחתמה בנוכחות עדים שהכירו אותו היטב, והתובעת ובעלה לא נכחו בחתימה.
3. מעורבות בעריכת הצוואה (סעיף 35) – נדחתה. הטענה נטענה כעילה עצמאית רק בסיכומים. הסעת המנוח להפקדת הצוואה ותשלום האגרה בכרטיס האשראי של התובעת (שכן למנוח לא היה כרטיס אשראי) אינם מוכיחים מעורבות בעריכתה.
4. צוואה לטובת עד – נדחתה. המכתב אינו חלק מהצוואה, העדים לא ידעו על קיומו, ויש לראותו כהבעת רצון כלפי האחות. הסכום שנטען, 5,000 ₪ לכל אחד מהעדים, הוגדר "סמלי" ואינו מקים חזקה חלוטה.
5. הגיון הצוואה. תוכן הצוואה עולה בקנה אחד עם סיפור חייו של המנוח: הכעס על הילדים שתמכו בגירושין, והאמון באחותו שטיפלה בו.
6. ביטול הצוואה – התקבל. בית המשפט קיבל את עדות עד הקיום, שמצאה חיזוק בפעולותיו בזמן אמת (עריכת טיוטת צוואה חדשה, פנייה לעד הקיום האחר, נסיעה לבית החולים עם מצלמה), בעדות העד השני ובעדות התובעת ובעלה. גרסת התובעת, כי ביקשה רק למנות את הבן מנהל עיזבון, נדחתה כגרסה שנולדה בדיעבד. דברי התובעת בזמן אמת, מתוך סערת רגשות, זכו למשקל רב יותר מגרסתה המאוחרת. אמירת המנוח, כשבוע לפני מותו, נחשבה לביטול הצוואה, והפגם נרפא מכוח סעיף 25.
7. התוצאה וההוצאות. הבקשה לקיום הצוואה נדחתה, ההתנגדות התקבלה והבקשה למתן צו ירושה לפי דין התקבלה. התובעת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 50,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום.

ניתוח משפטי והפסיקה שאוזכרה

א. נטלי ההוכחה וההשפעה הבלתי הוגנת

בית המשפט חזר על הכללים המוכרים: צוואה שנתמלאו בה הדרישות הצורניות נהנית מחזקת כשרות, והנטל להוכיח פסלותה על המתנגד (ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד ל"ג(2) 346). הטוען להשפעה בלתי הוגנת נושא בנטל זה, ו"לא די בהוכחת חשש בלבד" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1) 48). את ההבחנה בין השפעה לגיטימית לבלתי הוגנת הוא ביסס על ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם, פ"ד מט(2) 441, ועל ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372, ו-ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 (1996).

עיקר הדיון נשען על דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, על מבחני המשנה שבו: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. בהתקיים מאפייני המבחנים מוקמת חזקה לכאורה המעבירה את נטל הבאת הראיות למבקש הקיום, אך נטל השכנוע נותר על המתנגד. בית המשפט הוסיף את קביעת בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15), לפיה יש לבחון את הסוגיה כמכלול, ו"חוטים שונים" של עילות, שאף אחד מהם אינו מבסס עילה עצמאית, עשויים להישזר יחד.

הערה: פסק הדין מדגיש כי עצם התלות אינה מספיקה ("לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה"). בנסיבות התיק עצמאות המנוח נלמדה בין היתר מעדויות המתנגדים עצמם ומהמכתב שכתב בכתב ידו. יש לציין כי בית המשפט הכיר ב"קשיים בגירסת התובעת" ובכך שהיא "פרסה חסותה" על המנוח, ועם זאת קבע שלא הוכחה השפעה בלתי הוגנת.

ב. מעורבות בעריכת הצוואה וצוואה לטובת עד (סעיף 35)

סעיף 35 לחוק מבטל הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח בה חלק, ואת בן זוגו. בית המשפט הזכיר כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" ניתן לפרשנות רחבה, והמבחן הוא מבחן השכל הישר לפי מידת המעורבות וחומרתה (דנ"א 1516/95; ת"ע 5428-06-14 (22.2.2016)). הפסיקה נוטה להבחין בין שלבים מכריעים בעריכת הצוואה לבין פעולות נלוות; לכן נדחו טענות למעורבות חרף פעלתנות קודמת של הנהנה (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101; בוסקילה).

עניין מעשי: הטענה הועלתה כעילה עצמאית רק בסיכומים. מי שמבקש להישען על סעיף 35 ראוי שיפרוט אותה בהתנגדות עצמה.

ג. ביטול צוואה – סעיף 36 והלכת אהרן

סעיף 36(א) לחוק קובע: "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה". סעיף 36(ב) מוסיף ביטול משתמע בצוואה חדשה הסותרת. אין חובה להתאמה בין צורת העשייה לצורת הביטול.

בבסיס ההכרעה עומדת הלכת דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 (22.3.2005), שבה הכשיר בית המשפט העליון, ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה (דעת הרוב של כב' השופטת ע' ארבל), ביטול צוואה שנעשה בתצהיר בפני עד אחד בלבד. הנימוקים שפורטו בפסק הדין כוללים: ההבדל בין עריכת צוואה לביטולה; היות הביטול פעולה חד-צדדית המשתכללת מיידית; והעובדה שביטול מביא להחלת דין הירושה לפי דין, המבטא רצון משוער של מרבית המורישים.

בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (5.7.2012) הובהרו גבולות ההלכה: התנאי הוא שכנוע בית המשפט, "מבלי ספק", בקיומו המפורש של מעשה הביטול, ברצינותו ובאמיתותו, ועל המבקש להוכיח זאת "ברמת הסתברות גבוהה מאוד". בהקשר זה הפנה בית המשפט גם לפסק הדין בת"ע (קריות) 15459-11-20 (6.3.2025), שערעור עליו נדחה (עמ"ש 36479-04-25, 16.9.25), וכן נדחתה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון (בע"מ 36126-10-25, 26.11.25).

ד. צוואה בעל פה (סעיף 23) והיחס אליה

בית המשפט הבהיר כי אמירת המנוח אינה עומדת בדרישות סעיף 23 לחוק, שכן לא נאמרה בפני שני עדים. הוא הזכיר את חמש הדרישות כפי שנקבעו בע"א 8991/04 ברגות: מצב של שכיב מרע או מול פני המוות, אמירה בפני שני עדים, רישום זכרון דברים, הפקדתו וביצוע כל אלה בסמוך. מכאן שהכרעתו אינה מכירה בצוואה חדשה, אלא אך ורק בביטול הצוואה הקיימת. כתוצאה, הירושה חולקה לפי דין, לא בהתאם לרצון שהביע המנוח לגבי הבן.

ה. אימרה ספונטנית כראיה

אחד החידושים הבולטים בניתוח הוא ההשוואה לרציונל "רס גסטה". בית המשפט נתן משקל מכריע לדברי התובעת לעד הקיום, שנאמרו מיד לאחר השיחה עם המנוח ומתוך סערת רגשות, ודחה את הגרסה המאוחרת, שנוצרה אחרי ייעוץ משפטי. הוא סמך זאת על ת"ע (פתח תקוה) 47278-05-19 (14.8.2024) ועל ע"א (מחוזי י-ם) 9592/06 עאצי (6.9.2007), שם נאמר כי אמרה שהיא "תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר" מפחיתה את החשש לכזב.

ו. "זעקת ההגינות", תום לב והפרת חובת הנאמנות

כאן נמצאת לב החידוש. אמירת המנוח נאמרה בפני עד אחד, וזה העד המרוויח מהצוואה. בית המשפט קבע כי "זהותה של העדה בפניה נאמרו הדברים" מחייבת להכשיר את הפגם. הוא נעזר בהלכה שנקבעה בע"א 986/83 קלמר נ' גיא (12.6.1996) (כפי שמצוין בפסק הדין), שבה הוכר כי "זעקת ההגינות" והחובה לנהוג בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יכולים להתגבר על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, וכן בבע"מ 1270/23 (6.9.2023) שבו נסקרו המקרים החריגים. בית המשפט הוסיף גם את עמדת השופט טירקל בדנ"א 7818/00, שהזכיר את תע"ז (ת"א) 7511/86 אלבוים נ' נוסנבלט (ע"א 1636/90, 11.9.1991), שם ניתן תוקף לביטול בפני עד אחד משום שהפגם נבע מחוסר תום לבו של עורך הדין שנתבקש לפעול לביטול. עם זאת, פסק הדין מציין כי הובעו גם דעות נגד שימוש בעיקרון תום הלב בהקשר זה, ובע"א 1636/90 עצמו נושא זה נותר "בצריך עיון".

בית המשפט קבע כי התובעת הפרה את חובת הנאמנות כלפי המנוח, אשר ראה בה "אשת סודו", וכי מדובר ב"חוסר תום לב קיצוני". ציטוט נבחר: "אילו היה בליבו של המנוח צל צילו של ספק בכך שרצונו לא יקויים, לא היה פונה לתובעת". ובמקום אחר: "למרבה הצער בחר המנוח באדם הלא נכון להביא בפניו את רצונו האחרון".

ז. נתיב חלופי: השפעה בלתי הוגנת על הליך הביטול

בית המשפט הוסיף נתיב חלופי להגיע לאותה תוצאה. הוא הסתמך על ע"א 202/85 קליינה-ביק נ' גולדברג, מא(2) 757 (1987), לפיו כל אחד מהפגמים שבסעיף 30(א) לחוק, כשם ששולל תוקף עריכת צוואה, כך שולל גם תוקף ביטולה. מכאן, השפעה בלתי הוגנת המופעלת על מנוח המבקש לבטל, כדי למנוע ממנו את הביטול, עלולה להוביל לכך שיינתן תוקף לרצונו לבטל. בית המשפט אבחן את קליינה-ביק בכך שם הלשון "מייעץ" לא הביעה גמירות דעת, ואילו כאן רצון המנוח היה ברור.

ח. עיקרון כיבוד רצון המת

בית המשפט פתח ברצף הדגשות: "כיבוד רצון המת הוא עמוד האש ועמוד הענן המוביל את ההכרעה". הוא נשען על דברי כב' השופטת ארבל בעניין אהרן, על ע"א 1212/91 קרן לב"י, על ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.5.1999), ועל עמ"ש (מחוזי ת"א) 5512-11-19 ח.ט. נ' ג.א. (19.8.2020) שעניינו "המנוח כלקוח של בית המשפט".

ט. הערה ביקורתית

שני היבטים ראויים לתשומת לב. ראשית, ההכרעה נשענת במידה רבה על מהימנות עד הקיום ועל הערכת הדברים שנאמרו בזמן אמת. ההקלטה של השיחה, שעליה העיד עד הקיום, לא הוצגה, שכן הטלפון שלו הוחלף; בית המשפט קבע כי אילו הייתה בידיו, לא היה מהסס למוסרה. שנית, הרחבת אהרן למקרה שבו העד היחיד הוא הנהנה בעל האינטרס הופכת את ההלכה לכלי מעשי במאבקים עתידיים. בית המשפט עצמו הדגיש כי מדובר ב"מקרה ייחודי" ו"חריג". מי שמבקש להסתמך על פסק הדין צריך להבחין בין השילוב הנדיר שהתקיים כאן – אימרה ספונטנית בפני נהנית, עד קיום מהימן ופעולות מיידיות המתעדות את הבנתו, וחוסר תום לב קיצוני של הנהנית – לבין מקרים שבהם הראיות חלשות יותר.

מסקנות משפטיות והמלצות מעשיות

מסקנות משפטיות

1. צוואה בעדים שנתמלאו בה כל הדרישות הצורניות נהנית מחזקת כשרות, והמתנגד נושא בנטל השכנוע להוכיח השפעה בלתי הוגנת. גם תלות וסיוע אינטנסיביים אינם מבססים בהכרח חזקה.
2. הדרישות הצורניות לביטול צוואה מרוככות לעומת עריכתה. בית המשפט רשאי להכשיר ביטול פגום מכוח סעיף 25, בתנאי ששוכנע ברמת ודאות גבוהה בכך שהמצווה גמר בדעתו לבטל.
3. אמירה של מצווה בפני עד אחד בלבד, גם אם העד הוא הנהנה, יכולה להיחשב ביטול צוואה כאשר בית המשפט משוכנע באמיתות הדברים. עיקרון תום הלב והגינות (וחוסר תום הלב של הנהנה) משמשים כשיקולים מרכזיים.
4. ביטול הצוואה אינו מקים כשלעצמו צוואה חדשה; התוצאה היא ירושה לפי דין, גם אם המצווה ביקש להעביר את העיזבון לאדם מסוים.
5. בנסיבות התיק, דברים שנאמרו בזמן אמת, לפני שעברו "מסננת משפטית", זכו למשקל רב מגרסה מאוחרת.

המלצות מעשיות

• למצווים בשלב מחלה סופנית: יש להשלים תיקון או ביטול בצורה תקפה. אם הדבר אינו אפשרי, ראוי להשתמש בצוואה בעל פה בפני שני עדים, ולרשום זכרון דברים ולהפקידו בסמוך אצל רשם הירושות.
• למי שנהנה מצוואה ושומע מהמצווה שהוא מבקש לשנותה: יש להזמין מיד שני עדים ולתעד את דברי המצווה. הסתרת רצון המצווה עלולה להוביל, כפי שקרה כאן, לשלילת הזכייה, להוצאות ולפגיעה במהימנות.
• לעורכי דין העורכים צוואות: יש להקפיד על תיעוד מלא של נסיבות העריכה, כשירות המצווה והיעדר מעורבות הנהנה. מומלץ לבחון עם המצווה אם בכוונתו להותיר הוראות מחוץ לצוואה (כמו המכתב שבתיק), ולהמליץ לשלבן בצוואה עצמה.
• למתנגדים לצוואה: יש לצרף תצהיר לכתב ההתנגדות, שכן ההתנגדות הראשונה בתיק נדחתה מטעמים טכניים. יש לפרט בהתנגדות את כל העילות, ובכללן מעורבות בעריכה, צוואה לטובת עד וכל טענה לרצון המצווה לשנות, ולא להסתפק בהעלאתן בסיכומים.
• לעדים לצוואה: עדים אשר מגלים שהמצווה מבקש לשנות את צוואתו צריכים להבהיר זאת בזמן אמת, ולתעד (כפי שנעשה כאן, באמצעות מצלמה) את המצב הרפואי ואת רצון המצווה.

משקלו של פסק הדין: מדובר בפסק דין של ערכאה ראשונה, שנסמך על ממצאי עובדה ומהימנות ועל נסיבות ייחודיות שהוגדרו על ידי בית המשפט כחריגות. פסק הדין אינו מחייב ערכאות אחרות. טרם נבדק אם הוגש ערעור על פסק הדין.

פרטי התיק ובית המשפט

• מספר התיק: ת"ע 52648-11-22 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח'. תיקים נוספים שנדונו במאוחד: ת"ע 20863-04-24, ת"ע 25113-12-23, ת"ע 3309-01-23 ו-ת"ע 41931-10-22.
• בית המשפט: בית משפט לענייני משפחה בצפת.
• שופטת: כב' השופטת, סגנית הנשיא, אביבית נחמיאס.
• מועד מתן פסק הדין: 5 בינואר 2026 (ט"ז בטבת תשפ"ו).
• פרסום: פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

הערת אימות: המאמר מבוסס על נוסח פסק הדין כפי שפורסם במאגר נבו. הפסיקה והחקיקה המצוטטות מובאות כפי שאוזכרו בפסק הדין; הלכת דנ"א 7818/00 (אהרן נ' אהרוני) והדחייה של עמ"ש 36479-04-25 אומתו גם במקורות חיצוניים. מומלץ לבדוק את פרטי הציטוטים (מספרי הליכים, כרכים ועמודים) מול מאגרי הפסיקה (נבו / תקדין / פסק-דין) לפני פרסום, ולעיין בנוסח המלא של הסעיפים המאוזכרים בחוק. המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי.

שלמה כ"ץ, עו"ד
טל': 054-4322142
דוא"ל: office@skatz-law.com
וואטסאפ
ליצירת קשר