תמצית
ביום 5.6.2026 (כ' בסיוון תשפ"ו) נתן בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת נאוה גדיש) פסק דין בתביעה נזיקית בסך 2,700,000 ₪. את התביעה הגישו בנה של אישה שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 52 ושלוש אחיותיה, נגד מי שהיה בן זוגה במשך כשמונה שנים (ובעלה בשנה וחצי האחרונה לחייה), נגד בתו ונגד בת זוגו החדשה. התובעים עתרו לפיצוי במגוון עילות: לשון הרע, הליכי סרק, תקיפה, מטרד ליחיד, הפרת חובה חקוקה, מכירת מיטלטלין בניגוד לצוואה ועוגמת נפש.
התביעה נדחתה על כל רכיביה, והתובעים חויבו, ביחד ולחוד, בהוצאות בסך כולל של 150,000 ₪. ההלכות המרכזיות העולות מפסק הדין: (1) יורש שקיבל לידיו את הטלפון הנייד של המנוחה רשאי להציג את התכתבויותיה, ועיון בהודעות שמורות אינו "האזנת סתר"; (2) אמירות פוגעניות שנאמרו בין אבלים בימי השבעה ובסמוך להם, בלהט סכסוך, אינן בהכרח "לשון הרע"; (3) בני משפחת המנוח אינם זכאים מכוח הדין לשבת שבעה בבית שבו התגורר המנוח עם בן זוגו, ובהיעדר זכות במקרקעין אין להם עילה של מטרד ליחיד; (4) מיטלטלין שהמנוחה ציוותה לבן זוגה אינם מקימים עילה ליורשים אחרים.
הרקע העובדתי והדיוני
הצדדים. התובעים הם הבן (התובע 1) ושלוש אחיות המנוחה (התובעות 2–4). הנתבעים הם בן הזוג של המנוחה (הנתבע 1), בתו מקשר קודם (הנתבעת 2) ובת זוגו החדשה (הנתבעת 3). בית המשפט תיאר את מערכת היחסים כ"משפחה שלובה", שבה בן הזוג של ההורה הופך ל"הורה שלוב" של ילדו.
היחסים לפני הסכסוך. על פי עדויות הצדדים, היחסים בין המנוחה לנתבע ובין הנתבע לתובע היו טובים לאורך השנים. הנתבע כינה את התובע "הבן שלי" ואת ילדיו נכדיו. לאחר שהמנוחה חלתה, הנתבע חש שנטל הטיפול בה מונח על כתפיו לבדו, והיחסים החלו להתערער. הסכסוך הסלים לאחר הפטירה.
השבעה. בני המשפחה ביקשו לשבת שבעה בבית שבו התגוררה המנוחה עם הנתבע. הנתבע הקים "סוכת אבלים" מחוץ לבניין ושכר את מועדון הדיירים הממוזג, שבו היו שירותים. התובעים ראו בכך עלבון. בהמשך הוגשו תלונות במשטרה, והנתבע ביקש צו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובע. הצו ניתן במעמד צד אחד, ולאחר מכן הוארך בהסכמה לשישה חודשים והפך הדדי (ה"ט 23082-08-21).
ההליך. התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בנצרת. בדיון הראשון (20.2.2023) טען ב"כ התובעים כי הנתבע "לא קרוב משפחה, הוא בן אדם זר, יותר זר מזר". כב' השופטת גולומב קיבלה את טענת חוסר הסמכות העניינית והעבירה את התיק לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת. ביום 16.3.2023 הורתה כב' השופטת נחמיאס על העברת התיק לבית המשפט בפתח תקווה בשל טענות לעניין הסמכות המקומית. ביום 31.5.2023 נדחתה הבקשה לסילוק על הסף, כדי לאפשר לתובעים להוכיח את תביעתם. באותו מועד ניתנה גם החלטה על הוצאות בסך 10,000 ₪, שצורפו לסכום ההוצאות הסופי. בסיכומים ביקשו התובעים "לגרוע" את הנתבעת 3 מן התביעה "ללא צו להוצאות". בית המשפט סירב לכך, משום שהנתבעת 3 לא הסכימה והתיק כבר התברר עד תומו.
ראשי התביעה. סכום התביעה הכולל, 2,700,000 ₪, הורכב כך:
- לשון הרע (לתובע 1): 700,000 ₪, כלומר 175,000 ₪ לכל אחד מארבעה אירועים.
- "הליכי סרק" (לתובע 1): 700,000 ₪.
- תקיפה (לתובעת 2): 150,000 ₪.
- מטרד ליחיד: 150,000 ₪.
- הפרת חובה חקוקה: 500,000 ₪.
- מכירת מיטלטלין (נגד הנתבעת 2): 100,000 ₪.
- עוגמת נפש: 400,000 ₪.
טענות הצדדים
התובעים טענו כי הנתבע 1 ביצע כלפי המנוחה ובני משפחתה, לפני מותה ואחריו, מסכת של מעשים "חמורים, נלוזים, פסולים, בלתי חוקיים ובלתי אנושיים". לטענתם, הוא הכפיש את התובע בפני אחיות המנוחה, הגיש נגדו תלונות שווא, תקף את התובעת 2 בבית החולים, מנע מהם גישה לבית ולשירותים בימי השבעה, גנב, הונה, התחזה ואף ביצע "כישוף", ומכר מיטלטלין של המנוחה.
הנתבעים הכחישו את כל הטענות וטענו להיעדר יריבות (במיוחד ביחס לנתבעות 2–3), להיעדר עילה, לשיהוי ולתביעה קנטרנית וטורדנית. הנתבע 1 טען כי קיים עם המנוחה מערכת יחסים אוהבת במשך כשמונה שנים, טיפל בה בחייה ובמותה, וכי המנוחה העניקה לו זכויות בצוואה שקוימה ובהסכם ממון שנערך כדין. עוד טען כי ההתכתבויות שהוצגו נגדו מתוך הטלפון של המנוחה הושגו תוך פגיעה בפרטיות ובדרך של האזנת סתר. לגבי האמירות המיוחסות לו טען כי הוצאו מהקשרן וכי עומדות לו הגנות החוק.
הכרעת בית המשפט ונימוקיה
- קבילות ההתכתבויות. הטענה לפגיעה בפרטיות נדחתה. בית המשפט קבע כי הזכות לפרטיות אינה פוקעת עם המוות, אך לאחר הפטירה "באים יורשיו תחתיו, כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם". התובע, "היורש העיקרי", קיבל את הטלפון מכוח זכותו כיורש, ולכן הצגת ההתכתבויות אינה פגיעה בפרטיות. גם טענת האזנת הסתר נדחתה: האזנת סתר "מתייחסת להאזנה, או עיון בהתכתבויות, בזמן אמת", ובמקרה זה לא היה עיון בזמן אמת.
- לשון הרע: ארבעת האירועים. האירועים היו שיחה טלפונית עם התובעת 4 (24.7.2021), שתי הודעות קוליות לתובעת 2 (האחת מיום 21.7.2021, "פחות משבועיים לאחר הפטירה", והשנייה ללא תאריך) ושיחה בעל-פה עם התובעת 3 (28.7.2021). הנתבע כינה את התובע, בין היתר, "מפלצת", "חיית אדם" ובעל "יצר רע", ואמר שהוא "מרביץ לאשתו", שאמו שלחה אותו לטיפול פסיכולוגי ושחיטט בחפצים ולקח אותם בימי השבעה. בית המשפט קבע שהאמירות נאמרו ימים ספורים לאחר הפטירה, "מתוך כעס ובשעת צערו של הנתבע", כשהוא מנסה להגן על כבודו מול האשמות של התובע שלפיהן הנתבע "הרג" את המנוחה. נקבע כי "לא כל גידוף ייחשב כלשון הרע", וכי יש לבחון אם הדברים נאמרו "בעידנא דריתחא" או מתוך כוונה להשפיל ולבזות. לגבי האמירה שהתובע מכה את אשתו, נקבע במפורש שהגנת "אמת בפרסום" אינה עומדת לנתבע, משום שלא הוצגה לה ראיה. עם זאת, בית המשפט האמין שהנתבע שמע זאת מהמנוחה, ובהקשר הנסיבות לא ראה בכך לשון הרע. עוד נזקף לחובת התובעים שהציגו תמלולים חלקיים בלבד ולא את ההקלטות המלאות.
- לשון הרע בתלונות. נקבע כי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע "מעניק הגנה לדברים שנרשמו במסגרת הגשת תלונה". בית המשפט האמין לנתבע שהאמין בתלונותיו. הצו למניעת הטרדה ניתן במעמד צד אחד והוארך בהסכמה, ולכן התובע לא הוכיח שהתלונות היו תלונות סרק.
- "הליכי סרק" (700,000 ₪). נדחה מאותם נימוקים. בית המשפט הוסיף כי סגירת התיק המשטרתי נגד התובע "בשל חוסר עניין לציבור" אינה מעידה על תלונת שווא, "בפרט כשהתיק לא נסגר מחוסר אשמה". כן הודגש שהתובעים לא תבעו בעילת נגישה או רשלנות, ולא התמודדו עם התנאים המקדמיים של עילות אלה.
- תקיפה (150,000 ₪). גרסת התובעת 2, שלפיה הנתבע התנפל עליה ובעט בה שוב ושוב בבית החולים, נמצאה בלתי אמינה. אנשי הצוות שנכחו לא זומנו להעיד, ובחקירתה תיארה התובעת שהנתבע "הרים עליה רגל". את התלונה במשטרה הגישה רק בינואר 2022, כחצי שנה לאחר האירוע הנטען, ולא ביררה מה עלה בגורלה. גרסת הנתבע הייתה שדחף את הדלת כשנמנעה ממנו הכניסה, "ויתכן שהיא קיבלה מכה מהדלת". בית המשפט לא ראה בכך הודאה בתקיפה.
- מטרד ליחיד (150,000 ₪). העוולה נדחתה מן היסוד, משום שלתובעים "אין… זכות כלשהי במקרקעין". הזכות לשבת שבעה בבית המנוח "אינה מוקנית אוטומטית ליורשי המנוח וכפופה לרשות שיקבלו ממי שהחזיק בבית יחד עם המנוחה". עובדתית, בית המשפט העדיף את גרסת הנתבע: הוא הקים סוכת אבלים, שכר מועדון ממוזג עם שירותים, ואפשר כניסה חופשית לבית עד שנוכח שמישהו חיטט בחפציו ונטל חפצים. בית המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה אם קיימת חובה משפטית לאפשר לקרובים לשבת שבעה בבית, "במובחן מנוהג, מנימוס או מחובה מוסרית".
- הפרת חובה חקוקה (500,000 ₪). התובעים לא פירטו בכתב התביעה את העובדות המקימות את העילה, לא הוכיחו הפרה ולא הוכיחו נזק. טענות לגזל ולהפרת חובת נאמנות לגבי תכשיטי המנוחה הועלו לראשונה בסיכומים, ולכן לא נדונו. למעלה מן הצורך נקבע שאף לא אחד מיסודות עוולת הגזל הוכח, ושלא הוכח שנוצרו יחסי נאמנות לפי סעיף 2 לחוק הנאמנות. הנתבע העיד, ועדותו נמצאה אמינה, שהתובע קיבל את כל התכשיטים בנוכחות שוטרים, למעט טבעת הנישואין.
- מכירת מיטלטלין (100,000 ₪). בצוואה שקוימה הורישה המנוחה לבן זוגה את הרהיטים שבדירה, את הרכב ואת הטיפול בכלבה, ונקבע בה שבנה רשאי ליטול רהיט או פריט כרצונו. מאחר שהמיטלטלין הורשו לנתבע, אין לתובעים עילה. התובע גם לא הציג פנייה כלשהי שבה ביקש פריט. הוכחה רק מכירת ארון בגדים אחד תמורת 800 ₪, לצורך פינוי הדירה.
- עוגמת נפש (400,000 ₪). עוגמת הנפש "מקורן בסכסוך והן חלות על שני הצדדים". בית המשפט הוסיף כי "הניסיון של התובעים להפחית במשמעות הקשר בין המנוחה לבין הנתבע פגע לא רק בנתבע… אלא גם בכבודה של המנוחה". טענות ה"כישוף" וההתחזות נזנחו בסיכומים.
- הנתבעות 2–3. בית המשפט התרשם שהתביעה נגדן הוגשה "ממניעים פסולים ולא ענייניים". נגד בת הזוג החדשה לא הועלתה כל טענה, והעובדה שהבת השגיחה על הבית בימי השבעה אינה מקימה עילה.
- הוצאות. בהתחשב בסכום התביעה, בחומרת הטענות ובכללי לשכת עורכי הדין בדבר שכר הטרחה המינימלי המומלץ, הושתו הוצאות בסך 140,000 ₪, ובתוספת 10,000 ₪ לפי ההחלטה מיום 31.5.2023, סך כולל של 150,000 ₪. ההוצאות חולקו כך: 70,000 ₪ לנתבע 1, ו-40,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 2 ו-3, "שנגררו להליך".
ניתוח משפטי והפסיקה שאוזכרה
א. פרטיות המנוח: היורש "בא תחתיו"
הכלל. בית המשפט נשען על רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי. בפסק הדין, כפי שצוטט, נקבע כי זכות הפרטיות "אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות", וכי לאחר המוות "באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם". בדקתי את פסק הדין במאגר נבו: האמירה מופיעה בפסקה 7 לחוות דעתו של השופט א' גולדברג (דעת הרוב), בבית המשפט העליון, מיום 23.11.1993. הערה לעניין המראה מקום: בפסק הדין הנדון צוין "פ"ד מה(5) 764", אך פסק הדין פורסם בכרך מז(5) 764. כמו כן, פסק דין סקולר עסק בחיסיון בנקאי בתביעה של ילדי מנוחה, ולא בהתכתבויות אישיות. האמירה על מעמד היורשים צריכה אפוא להיקרא בהקשר זה.
לפרשנות הרחבה של "ענייניו הפרטיים" של אדם הפנה בית המשפט לרע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד סג(1) 52 (13.8.2008; פסק הדין נכתב מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, וגם מראה מקום זה אומת). יש לציין כי בעניין צדיק הובאה הפרשנות הרחבה כציטוט מדברי השופט בך בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, שם נכללו במונח "יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו". בעניין צדיק הוצגה לצד זאת גם הגישה המצמצמת, התלויה בהקשר, של השופטת שטרסברג-כהן.
הערה ביקורתית. בית המשפט בחן את פרטיות המנוחה בלבד, שאותה ירש התובע. אולם ההתכתבויות הן גם ענייניו הפרטיים של הנתבע, הצד השני להן, והזכות לפרטיות של הנתבע אינה עוברת ליורשי המנוחה. במצב כזה הכלי המתאים הוא לרוב סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, שלפיו חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול לשמש ראיה, "זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו" (כנוסחו כפי שצוטט בעניין סקולר). בית המשפט לא נזקק לשיקול הדעת לפי סעיף זה. אילו עשה כן, סביר שהתוצאה הייתה זהה, בהתחשב בכך שהנתבע עצמו הגיש התכתבויות כראיה מטעמו. עוד יצוין כי מבין ארבעת התובעים, רק התובע 1 תואר כיורש. האחיות אינן "באות תחת" המנוחה לעניין זה.
ב. האזנת סתר מול עיון בהודעות שמורות
בית המשפט הפנה לת"א (מחוזי ת"א) 1477/09 רויכמן נ' שחף. בדקתי במאגר נבו: מדובר בהחלטה מיום 16.3.2011 (בקשה 7, כב' השופט י' גייפמן), שבה נקבע כי "קריאת מסרונים שנשמרו ונאגרו בזיכרון מכשיר הטלפון הנייד, לאחר שהמסרון נשלח לנמען, אינה בגדר האזנת סתר", משום שנדרשת "סימולטניות" בין העברת המידע לבין האזנה. ההבחנה חשובה מבחינה מעשית: חוק האזנת סתר קובע כלל פסילה מנדטורי (סעיף 13(א), כמתואר שם), ואילו חוק הגנת הפרטיות מותיר לבית המשפט שיקול דעת. מעניין לציין שבעניין רויכמן נמנע בית המשפט מלפסוק הוצאות "לאור הפגיעה בפרטיות בהשגת הראיות". כלומר, גם כאשר אין האזנת סתר, אופן השגת הראיה עשוי להשפיע.
ג. לשון הרע בסכסוך אבלים: שלב ההגדרה או שלב ההגנות?
הכלל. בית המשפט קבע כי האמירות, פוגעניות ככל שיהיו, אינן "לשון הרע" לאור הקשרן: ימי אבל, סכסוך הדדי והאשמות קשות שהופנו לנתבע. הוא נסמך על הכלל "אין אדם נתפס בשעת צערו" ועל המדיניות של אי-הצפת בתי המשפט "בגין כל קללה ועלבון". גישה זו נשענת על פסיקת בית המשפט העליון, אף שבית המשפט לא ציין אותה במפורש. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) נקבע כי גידופים עשויים להוות לשון הרע, "עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה", בין היתר בשל "חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט".
הערה ביקורתית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע מבחן ארבעה שלבים: פרשנות הביטוי לפי האדם הסביר; האם הוא "לשון הרע" ו"פרסום"; תחולת ההגנות; והסעד (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, 4.8.2008, פסקה 17, בהפניה לעניין הרציקוביץ'; אומת בנבו). ביחס לכינויים כגון "מפלצת" ו"חיית אדם", החלת המבחן בשלב השני משכנעת: מדובר בגידוף רגשי, שהאדם הסביר אינו מבין כטענה עובדתית. שונה המצב לגבי טענות עובדתיות ספציפיות, כמו "מרביץ לאשתו" או "חיטט ולקח דברים". קשה לומר שאמירות כאלה, שנאמרו לאחיות המנוחה, אינן "עלולות להשפיל" במובן סעיף 1 לחוק. בית המשפט עצמו קבע שאין לנתבע הגנת אמת בפרסום, ובכל זאת שלל את האחריות מכוח ההקשר ומכוח אמונו של הנתבע שהדברים נכונים, כי שמע אותם מהמנוחה.
לטעמי, הדרך הנכונה יותר מבחינה דוגמטית לתוצאה זו עוברת בהגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק. סעיף 15(2) חל כשקיימת חובה מוסרית או חברתית כלפי מי שאליו הופנה הפרסום, וסעיף 15(3) חל כשהפרסום נעשה להגנה על "ענין אישי כשר". הנתבע טען להגנות אלה, ובית המשפט אף השתמש בביטוי "עניין אישי כשר" (פסקה 48). הבחנה זו אינה אקדמית: מי שמסתמך על הקשר רגשי בלבד, בלי לעמוד בתנאי הגנה סטטוטורית, נשען על קרקע פחות יציבה בערעור.
כימות הפיצוי. התובעים העמידו כל אירוע על 175,000 ₪, ולטענתם זהו הסכום המרבי לפי סעיף 7א(ג) לחוק בהוכחת כוונה לפגוע (כך כפי שצוין בפסק הדין). תביעה ברף העליון ללא הוכחת כוונה וללא הצגת ההקלטות המלאות הייתה, כפי שנראה בדיעבד, שיקול שגוי שהשפיע גם על פסיקת ההוצאות.
ד. תלונות למשטרה ובקשה לצו הגנה
סעיף 15(8) לחוק מגן על פרסום שהיה "בהגשת תלונה על הנפגע… לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". כמו כל הגנות סעיף 15, היא מותנית בכך שהפרסום נעשה בתום לב (רישת סעיף 15). בית המשפט מצא תום לב על סמך מהימנות הנתבע ועל סמך מתן הצו במעמד צד אחד והארכתו בהסכמה. מסר מעשי: הסכמה להארכת צו הגנה, גם כאשר הוא "הדדי", עלולה לשמש בהמשך ראיה לכך שהבקשה המקורית לא הייתה בלתי מבוססת.
ה. מטרד ליחיד: הדרישה לזכות במקרקעין
בית המשפט ציטט את סעיף 44 לפקודת הנזיקין וקבע כי תובע במטרד ליחיד חייב להראות זכות במקרקעין. הערה: בפסקה 120 נאמר כי אין חובה שתהיינה לתובע "זכויות בעלות", ודי בזכות שימוש בנכס. בפסקה 128 נאמר כי על התובע להוכיח "זכות קניינית". שתי הקביעות אינן בהכרח סותרות, שכן זכות שימוש יכולה להיות קניינית או חוזית. אך ניתן היה לנסח את המבחן באופן אחיד יותר. מבחינה מהותית, התוצאה ברורה: אבלים ששוהים בבית של אחר ברשותו הם בעלי רישיון לכל היותר, וכאן הרשות ניתנה בפועל.
החשוב מבחינה מעשית הוא הקביעה כי הזכות לשבת שבעה בבית המנוח "אינה מוקנית אוטומטית ליורשי המנוח". כאשר בן הזוג הנותר מחזיק בבית, כבעלים, כשוכר או כבעל זכות מגורים, הוא השולט בכניסה אליו. השאלה אם קיימת חובה משפטית לאפשר שבעה, להבדיל מחובה מוסרית או מנהג, נותרה בצריך עיון.
ו. הפרת חובה חקוקה: חמשת היסודות
בית המשפט מנה את חמשת היסודות המצטברים של העוולה. מקורם בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982), אף שפסק הדין לא הפנה אליו במפורש. עיקר הלקח מהפרק הזה הוא דיוני: אי אפשר לבנות עילה נזיקית על רשימה כללית של עבירות פליליות ("גניבות למיניהן", "התנהלות עבריינית כללית"), בלי לפרט עובדות ונזק. טענות שהועלו לראשונה בסיכומים (גזל, הפרת נאמנות) הן "הרחבת חזית" שבית המשפט לא יידרש אליה.
ז. הצוואה כחומת מגן
הצוואה שקוימה הכריעה את רכיב המיטלטלין. סעיף הצוואה, שהוריש את הרהיטים לבן הזוג ובצדו נתן לבן זכות ליטול פריטים, הוא דוגמה לניסוח מאוזן. הוא גם מבהיר שאת הזכות צריך לממש: מי שלא פנה בבקשה לקבל פריט אינו יכול לתבוע על כך שהפריט נמכר.
ח. ההוצאות: מסר למתדיינים
ההוצאות שנפסקו, 150,000 ₪, גבוהות במונחי בית המשפט לענייני משפחה. הן נומקו בסכום התביעה, בחומרת ההאשמות שהועלו נגד הנתבעים (בפסק הדין הוזכרו, בין היתר, טענות על עבר פלילי ועל "כישוף") ובצירוף נתבעות שלא הייתה עילה נגדן. התובעים ניסו לגרוע את הנתבעת 3 "ללא צו להוצאות" רק בשלב הסיכומים, וזה לא הועיל להם. מי שמבקש לחזור בו מתביעה נגד נתבע צריך לעשות זאת מוקדם, ולצפות לתשלום הוצאות.
מסקנות משפטיות והמלצות מעשיות
מסקנות משפטיות
- הזכות לפרטיות של המנוח עוברת ליורשיו (עניין סקולר). יורש שקיבל את הטלפון של המנוח כדין רשאי להציג את ההתכתבויות שבו, אך כדאי להיערך גם לטענת פרטיות של הצד השני להתכתבות (סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות).
- עיון בהודעות שמורות במכשיר אינו האזנת סתר, משום שאין עיון "בזמן אמת" (עניין רויכמן).
- גידופים שנאמרו בין אבלים, בלהט סכסוך ובסמוך לפטירה, ייבחנו בהתחשב בהקשרם, ולא כל גידוף הוא לשון הרע (בהתאם לרע"א 10520/03). טענות עובדתיות ספציפיות חשופות יותר, וההגנה עליהן עדיף שתתבסס על סעיף 15.
- אין לקרובי המנוח זכות שבדין לשבת שבעה בבית שבו התגורר המנוח עם בן זוגו. מי שאין לו זכות במקרקעין אינו יכול לתבוע במטרד ליחיד.
- מיטלטלין שהמנוח ציווה לבן זוגו אינם מקימים עילה ליורשים אחרים, ובוודאי לא כאשר זכות ליטול פריטים לא מומשה.
- תביעה מרובת עילות ותובעים, בלי פירוט הסעד המבוקש מכל נתבע ולכל תובע, נחשפת לביקורת דיונית ולחיוב בהוצאות כבדות.
המלצות מעשיות
לעורכי צוואות ובני זוג בפרק ב':
- לנסח במפורש את גורל תכולת הבית, החפצים האישיים, התכשיטים, פריטים בעלי ערך רגשי ובעלי החיים. לקבוע מנגנון ולוח זמנים לבחירת פריטים על ידי הילדים, ולציין מה קורה אם לא מומשה הזכות.
- לשקול הוראה בדבר השבעה: היכן תתקיים, וכיצד תוסדר גישה לבית לבני המשפחה. אף שהוראה כזו אינה מחייבת משפטית, היא מצמצמת חיכוך ברגע הרגיש ביותר.
- לשקול הוראה בדבר מכשירים דיגיטליים, חשבונות והתכתבויות: למי יימסר הטלפון, ומה ייעשה במידע האישי.
- בפרק ב' עם ילדים מקשר קודם, צוואה (ובמידת הצורך הסכם ממון) שנערכו כדין הם המגן הטוב ביותר של בן הזוג הנותר. במקרה זה הצוואה היא שהכריעה את רכיב המיטלטלין.
לבאי כוח בתביעות נזיקיות בתוך המשפחה:
- לבדוק סמכות עניינית ומקומית לפני ההגשה. בתיק זה התביעה עברה בין שלוש ערכאות לפני שהתחיל הבירור.
- לפרט את הסעד המבוקש לכל תובע ומכל נתבע, ולא לצרף נתבעים ללא עילה עצמאית.
- בלשון הרע: להציג הקלטות מלאות ורציפות ולא תמלולים חלקיים, לזמן את מי ששמעו את הדברים, ולתמחר את הפיצוי באופן מציאותי.
- לא להוסיף עילות חדשות בסיכומים. כל עילה צריכה להופיע בכתב התביעה עם העובדות המקימות אותה.
- לשקף ללקוח מראש את הסיכון להוצאות כבדות, במיוחד בתביעה בסכום גבוה עם האשמות חריפות.
- לשקול חלופות להליך הנזיקי: יישוב סכסוכים, גישור, או הליך ממוקד בצוואה ובעיזבון.
לבן הזוג הנותר:
- לתעד את ההסדרים עם המשפחה (מסירת תכשיטים, פריטים, גישה לבית), רצוי בכתב או בנוכחות צד שלישי. במקרה זה, מסירת התכשיטים בנוכחות שוטרים סייעה לנתבע.
- תלונה למשטרה או בקשה לצו הגנה יש להגיש רק על בסיס עובדתי של ממש, שכן הגנת סעיף 15(8) מותנית בתום לב.
פרטי התיק ובית המשפט
- תמ"ש 35621-07-22 הבן א' ואח' נ' בן הזוג ר' ואח'
- בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה
- כב' השופטת נאוה גדיש
- 5 ביוני 2026
המאמר הוא סקירה כללית ואינו מהווה ייעוץ משפטי.
שלמה כ"ץ, עו"ד
טל': 054-4322142
דוא"ל: office@skatz-law.com
וואטסאפ
ליצירת קשר
