תמצית
בפסק דין מיום 23.8.2026 דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר) בקשה לקיים כצוואה בכתב יד פתק קצר שכתבה מנוחה, ילידת 1931, כשנתיים לפני פטירתה. בפתק, שנכתב ונחתם בכתב ידה ונשא תאריך, כתבה המנוחה כי היא "נותנת" לבנה את הבית "במתנה". במקביל קיבל בית המשפט את הבקשה למתן צו ירושה על פי דין.
ההכרעה המרכזית: לשון ההווה של "נותנת… במתנה" מלמדת על הענקה בחיים ולא על הוראה בדבר חלוקת העיזבון לאחר המוות. המסמך הוא התחייבות למתן מתנה, מותנית בתנאי, שלא הושלמה ברישום, ולא צוואה. ההקלטות שהגיש הבן עצמו רק חיזקו מסקנה זו. הבן חויב בהוצאות ובשכר טרחה בסך כולל של 20,000 ₪, תוך התחשבות בכך ששילם כבר 20,000 ₪ כתנאי לצירוף ההקלטות.
הרקע העובדתי והדיוני
- המנוחה ומשפחתה. למנוחה, ילידת 1931, נולדו חמישה ילדים: הנתבע ותובעים 1, 2 ו-6. אחת מבנותיה נפטרה ב-2019, וילדיה (תובעים 3, 4 ו-5) באים בנעליה.
- הליך האפוטרופסות. ביום 4.6.2018 ביקש התובע 1 למנותו אפוטרופוס לגופה ולרכושה של המנוחה (א"פ 4845-06-18). בית המשפט שוחח עם המנוחה, התרשם כי דיברה לעניין וכי היא מתנגדת נחרצות למינוי, לא הוגש מסמך רפואי המצדיק מינוי, והתסקיר המליץ שלא למנות אפוטרופוס. הבקשה נדחתה, ובהמלצת בית המשפט ובהסכמה נרשם איסור דיספוזיציה על נכסיה.
- צו איסור הדיספוזיציה. ביום 24.2.2019 נחתמה פסיקתה בדבר איסור דיספוזיציה על נכסי המקרקעין של המנוחה (שתי דירות בחולון, חנות בבת ים ונכס בתל אביב) ועל החסכונות והפיקדונות בחשבונה בבנק, למעט חשבון ניירות ערך, קרנות וחשבון עו"ש.
- המסמך. ביום 21.4.2019, כחודשיים לאחר חתימת הצו, כתבה המנוחה בכתב ידה את המסמך נשוא המחלוקת. לשונו, כפי שצוטטה בפסק הדין: "אני א' בת ש'. ת.ז. 00 נותנת לע' בני את הבית ברח' XX (רח' XX מס XX בת"א. (לע' את הבית) להצלווחה במתנה! בה"ש יקים משפחה ולבריאות הכל טוב. אמן ! ! ! בברכה א' אמא לבני כל טוב. אמן. א' 00".
- הפטירה וההליכים. המנוחה נפטרה ביום 15.4.2021, אלמנה. התובע 1 ביקש צו ירושה על פי דין; הנתבע ביקש צו קיום צוואה למסמך; התובע 1 התנגד. ביום 1.12.2022 הועבר התיק מהרשם לענייני ירושה לבית המשפט.
- ראיות נוספות. לאחר סיום שלב הראיות והגשת הסיכומים, ביקש הנתבע ביום 22.9.2025 לצרף הקלטות של שיחות טלפון שלו עם המנוחה. חרף התנגדות הצדדים התיר בית המשפט את הצירוף, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 20,000 ₪, נקבעה ישיבת הוכחות נוספת והותרו סיכומים נוספים.
טענות הצדדים
התובעים. התובעים 1 ו-2 טענו כי המסמך מנוסח כמכתב המעניק את הבית במתנה, בלי אזכור של המילה "צוואה", ולכן מדובר בהתחייבות למתנה בחיים שלא דווחה ולא הושלמה ברישום. עוד טענו כי עריכת המסמך, כמתנה או כצוואה, עומדת בניגוד לצו איסור הדיספוזיציה; כי המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית ולא הבינה את המסמך; כי הנתבע הפעיל עליה לחץ והשפעה בלתי הוגנת, נכח בעת הכתיבה והכתיב את תוכנו; וכי במסמך פגמים צורניים וטעות בתיאור הנכס. התובעת 6 טענה לכשלים טכניים ומהותיים ולחוסר תוקף בשל צו איסור הדיספוזיציה, אך בתצהירה הצהירה כי תקבל כל הכרעה של בית המשפט. התובעים 3, 4 ו-5 העלו טענות דומות לאלה של התובעים 1 ו-2. התובעות 4, 5 ו-6 לא נחקרו, ולפי החלטה מיום 15.12.2024 תצהיר של מי שלא נחקר יוצא מהתיק.
הנתבע. לטענתו המסמך נכתב כולו בכתב יד המנוחה, נושא תאריך וחתימה, ומשקף את רצונה החופשי להוריש לו את הנכס. המנוחה הייתה צלולה ועצמאית, כפי שעלה מהליך האפוטרופסות; הוא לא הפעיל לחץ ולא נכח בעת הכתיבה; וצו איסור הדיספוזיציה נועד למנוע עסקאות בחיים, ולא הגביל את המנוחה מלצוות על רכושה לאחר מותה. לדבריו, ההקלטות מוכיחות את גמירות דעתה להוריש לו את הבית.
הכרעת בית המשפט ונימוקיה
- לשון המסמך היא לשון של הענקה בחיים. המנוחה השתמשה בלשון הווה, "נותנת לע' בני את הבית במתנה". שימוש זה מלמד על ביצוע פעולה בחייה ולא על הוראה בדבר חלוקת עזבונה לאחר פטירתה (סעיפים 8.10–8.11).
- ההבחנה בין צוואה למתנה מהותית. צוואה קובעת את גורל נכסי אדם לאחר מותו; התחייבות למתן מתנה היא פעולה שבה אדם מבקש להקנות נכס בחייו (סעיף 8.12).
- המתנה הייתה מותנית. מן ההקלטות עלה כי המנוחה התנתה את מתן הבית בכך שלנתבע תהיה אישה ויהיו לו ילדים, ובית המשפט מצא כי זו הייתה כוונתה גם במסמך ("בה"ש יקים משפחה"). בית המשפט קבע כי התנאי לגיטימי, וכי רצונה היה שאחרי אריכות ימיו של הנתבע ירשו ילדיו את הבית. המנוחה נפטרה כשהתנאי לא התקיים (סעיפים 8.13–8.15).
- המנוחה ידעה כיצד עורכים צוואה ובחרה שלא לעשות כן. מן ההקלטות עלה כי עורכי דין שעימם התייעצה הבהירו לה שעליה לכתוב צוואה, והיא לא עשתה זאת עד פטירתה. בית המשפט קבע כי זו הסיבה: המנוחה הבינה שהנתבע אינו מתכוון למלא את התנאי (סעיפים 8.6.1, 8.16, 8.18).
- גם הנתבע ידע שאין זו צוואה. כשהמנוחה אמרה לו שנתנה לו מכתב וש"זה צוואה", השיב: "זה לא מספיק" (סעיף 8.16).
- המסקנה. לפי לשון המסמך ומהותו מדובר בהתחייבות למתן מתנה, מותנית בתנאי שהנתבע בחר שלא למלא, שלא הסתיימה ברישום; ומשלא נערכה צוואה, העיזבון יחולק על פי דין (סעיפים 8.16, 8.19).
- למעלה מן הצורך. לאור צו איסור הדיספוזיציה שנרשם, המנוחה כלל לא יכלה להתחייב במתן מתנה לנתבע (סעיף 8.20).
- התוצאה. הבקשה לקיום הצוואה נדחתה, הבקשה לצו ירושה על פי דין התקבלה, והנתבע חויב בהוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 20,000 ₪, תוך התחשבות בהוצאות בסך 20,000 ₪ ששילם כבר (סעיפים 9.1–9.3).
ניתוח משפטי והפסיקה שאוזכרה
המסגרת החקוקה
פסק הדין מצטט את הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 הבאות:
- סעיף 18 – ארבע צורות הצוואה: "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה".
- סעיף 19 – "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו".
- סעיף 25 – סמכות לקיים צוואה חרף פגם צורני, בהתקיים "מרכיבי היסוד", ובצוואה בכתב יד: שהצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה.
- סעיף 8(ב) – "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
- סעיף 54(א) – "מפרשים צוואה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
- סעיף 54(ג) – "צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת".
ראוי לשים לב: מבחינה צורנית, המסמך עמד ככל הנראה בדרישות סעיף 19 – הוא נכתב כולו בכתב יד המנוחה, נשא תאריך ונחתם. המחלוקת לא הוכרעה במישור הצורה אלא במישור המהות: האם יש לפנינו "צוואה" כלל.
השאלה המקדמית: האם המסמך הוא צוואה – מבחן הוראת ההנחלה
בית המשפט אימץ את המתווה שנקבע בע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני (10.1.2007), כפי שצוטט בפסק הדין. לפי מתווה זה, בשלב הראשון בודקים אם המסמך עונה להגדרת צוואה, קרי אם מופיעה בו הוראת הנחלה, ולו משתמעת, ואם מלשונו ומתוכנו ניתן ללמוד על כוונת הכותב להוריש לאחר מותו. רק אם התשובה חיובית עוברים לבחון פגמים צורניים (סעיף 25), פרשנות וטעות. בית המשפט העליון הדגיש שם, כפי שצוטט, כי סעיף 54(ג) אינו מכשיר מסמך שאינו צוואה כל עיקר, וכי הבעת רצון להוריש, כשלעצמה, אינה מספיקה בהיעדר הוראה מה ייעשה ברכוש לאחר המוות.
עוד נסמך בית המשפט על ע"א 2209/92 מורנו נ' מלר (23.2.1994), כפי שצוטט בפסק הדין: מסמך שנוסח כהסכם, לא קשר את ההתחייבויות למותו של המנוח ולא כלל ביטוי ברור להוראה מנחילה – אינו צוואה, וממילא לא ניתן להכשירו באמצעות הוראות החוק בדבר פגמים צורניים. כן הובא פירושו של פרופ' ש' שילה לחוק הירושה, כפי שצוטט, לפיו מסעיף 8(ב) ניתן ללמוד שצוואה היא, לפחות, הדרך שבה מועברת מתנה שנועדה להיגמר רק לאחר מות הנותן.
בפסק דין העליון שצוטט מוזכרות אסמכתאות נוספות (בין היתר ע"א 7210/96 גרינברג, ע"א 70/88 פז נ' אלון, ע"א 235/88 שפיצר, ע"א 202/85 קליינה-ביק, ע"א 493/83 אבו סנינה, ע"א 37/80 באומן, ע"א 1395/02 לוי). אלה מובאות כאן רק כפי שצוטטו בפסק הדין, ומומלץ לבדוק אותן במקור לפני הסתמכות.
היישום. המבחן הוכרע בעיקר על בסיס לשון המסמך: "נותנת… במתנה" בלשון הווה, ללא כל זיקה למועד המוות. במצב כזה, סעיף 54(ג) אינו מסייע למבקש: הוא מתיר לנסח צוואה "בלשון מתנה", אך רק כאשר עולה מן המסמך כוונה שהמתנה תיגמר לאחר המוות.
"מתנה" מול "צוואה": מתנה בחיים, מתנה מחמת מיתה, צוואה
פסק הדין ממקם את המסמך בקטגוריה של התחייבות למתן מתנה בחיים, שלא הושלמה ברישום. ההבחנה בעלת משמעות כפולה. ראשית, מתנה שנועדה להיגמר רק לאחר המוות תקפה רק אם נעשתה בצוואה (סעיף 8(ב)); מי שמבקש לטעון שהמסמך הוא "מתנה לאחר מוות" נדרש ממילא לעמוד במבחן הצוואה. שנית, אם מדובר במתנה בחיים, בית משפט לענייני ירושה אינו "מקיים" אותה; הנפקות של התחייבות כזו נבחנת במישור דיני המתנה, ושאלת תוקפה לא הוכרעה כאן לגופה (מעבר להערה בעניין צו איסור הדיספוזיציה). פסק הדין אינו מפרט את דרישות חוק המתנה, ולכן גם הערה זו אינה נכנסת להן.
שימוש בנסיבות ובהקלטות לפרשנות – סעיף 54(א)
בית המשפט נזקק לנסיבות – ההקלטות – כדי להתחקות אחר אומד דעת המנוחה, בהתאם לסעיף 54(א) ולהנחיית בית המשפט העליון לבחון את מכלול הדברים ולא להיתפס לביטוי בודד. מעניין שהראיות שהגיש הבן כדי לבסס "צוואה" הן שהכריעו נגדו: הן הראו מתנה מותנית, ייעוץ משפטי שהמנוחה לא פעלה לפיו, ותגובה של הבן עצמו ("זה לא מספיק") שלימדה כי הבין שאין לפניו צוואה.
הערה ביקורתית קצרה. בית המשפט לא נדרש להכריע בטענות לחוסר כשרות ולהשפעה בלתי הוגנת, משום שהמסמך נפל כבר בשלב המקדמי. זוהי דרך הילוך חסכונית ונכונה: כשאין צוואה, אין טעם לבחון את פגמיה. עם זאת, הממצא בדבר "תנאי לגיטימי" ובדבר הסיבה שבגללה לא נערכה צוואה (סעיף 8.18) מבוסס על הסקת מסקנות מן ההקלטות; בתיקים אחרים, שבהם חומר הראיות פחות חד, השאלה אם התנאי היה תנאי למתנה בחיים או "משאלה" בצוואה עשויה להיות קשה יותר.
צו איסור דיספוזיציה וכשרות לצוות
בית המשפט קבע, למעלה מן הצורך, כי בשל צו איסור הדיספוזיציה המנוחה לא יכלה כלל להתחייב במתן מתנה. הקביעה מתייחסת להתחייבות למתנה, לא לעריכת צוואה. טענת הנתבע כי הצו אינו מגביל עריכת צוואה לא הוכרעה, משום שלא נמצאה צוואה. מכאן, שאין ללמוד מפסק הדין כי צו איסור דיספוזיציה שולל את האפשרות לצוות.
מסקנות משפטיות והמלצות מעשיות
מסקנות
- מסמך העומד בדרישות הצורה של סעיף 19 עדיין אינו צוואה אם אין בו הוראת הנחלה – הוראה מה ייעשה ברכוש לאחר המוות.
- לשון הווה של הענקה ("נותנת… במתנה"), ללא זיקה למועד המוות, מלמדת על פעולה בחיים, וסעיף 54(ג) אינו מכשיר אותה.
- בית המשפט רשאי להיזקק לנסיבות, כולל הקלטות, כדי לפרש את אומד דעת הכותב; ראיות אלה עשויות לפעול גם נגד מי שהגיש אותן.
- ייעוץ משפטי שניתן למנוח לערוך צוואה, ולא מומש, הוא נסיבה כבדת משקל לכך שלא גמר בדעתו לצוות.
- התחייבות למתנה במקרקעין שלא הושלמה ברישום אינה נכס שעובר מכוח צו קיום צוואה.
המלצות מעשיות
ללקוחות:
- מי שרוצה שנכס יעבור לאדם מסוים לאחר מותו – יערוך צוואה, בצורה שהחוק מכיר בה, ובה הוראה ברורה מה יקבל כל זוכה לאחר המוות. מכתב, ברכה או פתק "מתנה" אינם תחליף.
- מי שרוצה להעביר נכס עוד בחייו – יפעל להשלמת המתנה כדין, בליווי עורך דין, ולא יסתפק במסמך שנשאר במגירה.
- מי שרוצה להתנות את הזכייה בתנאי – יכתוב את התנאי במפורש במסמך המשפטי עצמו, ולא רק בשיחות.
- שיחות והקלטות אינן מחליפות מסמך תקין. הן יכולות לעזור לפרש מסמך, ולעיתים גם להפיל אותו.
לעורכי דין:
- כשלקוח מציג "צוואה" בכתב יד, יש לבחון תחילה את השאלה המקדמית – האם יש בה הוראת הנחלה – לפני הדיון בפגמי צורה ובסעיף 25.
- מסמך בלשון מתנה מחייב בחינה אם המתנה נועדה להיגמר בחיים או לאחר המוות; רק במקרה השני עולה שאלת הצוואה.
- כשקיים צו איסור דיספוזיציה, יש לשקול פנייה לבית המשפט בטרם כל התחייבות לגבי הנכסים, ולתעד את כשרות הלקוח ואת עצמאות רצונו בעת עריכת צוואה.
- לפני צירוף הקלטות כראיה יש לשמוע אותן במלואן ולשקול כיצד ישפיעו על מכלול התמונה הראייתית.
פרטי התיק ובית המשפט
- תיק: ת"ע 5251-12-22 ל' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (בעניין עיזבון המנוחה א')
- בית המשפט: בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו
- שופטת: כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר
- מועד פסק הדין: 23 באוגוסט 2026, י' אלול תשפ"ו
- פרסום: פסק הדין הותר לפרסום, תוך השמטת הפרטים המזהים.
הערת אימות: הציטוטים מפסק הדין והאסמכתאות מובאים כפי שהופיעו בפסק הדין (נוסח נבו). מומלץ לבדוק את פרטי האסמכתאות במאגר משפטי (נבו / תקדין / פסקדין) לפני פרסום. המאמר הוא סקירה כללית ואינו מהווה ייעוץ משפטי.
שלמה כ"ץ, עו"ד
טל': 054-4322142
דוא"ל: office@skatz-law.com
וואטסאפ
ליצירת קשר


